|
'''מלחמת האזרחים ביוון''' התרחשה לאחר סיום [[מלחמת העולם השנייה]] ממרץ [[1946]] עד אוגוסט [[1949]], בין [[הצבא היווני]], כוחות הביטחון, השמרנים, המלוכנים, הליברליים וכוחות ימין בתמיכה [[בריטניה|בריטית]] ו[[ארצות הברית|אמריקאית]] בצד אחד, לבין [[הצבא הדמוקרטי של יוון]] (DSE), שהיה הזרוע הצבאית של [[המפלגה הקומוניסטית היוונית]] (KKE) מגובה ב[[בולגריה]], [[יוגוסלביה]] ו[[אלבניה]] בצד השני. הייתה זו התוצאה של מאבק מקוטב מאוד בין אנשי שמאל ואנשי ימין שהחל בשנת [[1943]]. המאבק התמקד בהשתלטות על החלל השלטוני שיצר כיבוש יוון על ידי [[מעצמות הציר]] במלחמת העולם השנייה. זה היה אחד הסכסוכים הראשונים של [[המלחמה הקרה]], ואחת הדוגמאות הראשונות של מעורבות בריטית ואמריקנית לאחר המלחמה בפוליטיקה הפנימית של מדינה זרה. מלחמת האזרחים הסתיימה בתבוסת הקומוניסטים.
==רקע היסטורי==
מלחמת האזרחים אירעה על רקע עליית כוחו של השמאל, ככוח עיקרי שנאבק בנאצים ובמשתפי הפעולה איתם. עוד קודם למלחמת האזרחים התקיימו התנגשויות אלימות בין ימין ושמאל. התנגשויות התקיימו בין [[1942]] ל-[[1944]] בזמן הכיבוש, כאשר הממשל היווני היה בגלות, ללא היכולת להשפיע על המתרחש במולדת, וקבוצות התנגדות שונות החלו לצבור כוח. השלב השני התחיל בדצמבר 1944, כאשר כוחות [[מערך השחרור הליברלי]] (EAM {{כ}} Εθνικό Απελευθερωτικό Μέτωπο) ניסו לקחת בכוח, בעזרת הזרוע הצבאית שלו, [[צבא השחרור העממי היווני]] (ELAS {{אנ|Greek People's Liberation Army}}{{כ}} Ελληνικός Λαϊκός Απελευθερωτικός Στρατός), את השליטה מהממשלה שנתמכה על ידי בריטניה, מעשה שהסתכם בהפסד של ה-EAM שפורק מנשקו. למרות זאת המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל.
ב[[יוון]] התחוללו תהליכים פוליטיים וחברתיים שגרמו למתיחות בתוך החברה היוונית, בהם:
*הקרע לאומי בשנת 1915 (ביוונית Εθνικός Διχασμός), בין המלך [[קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון|קונסטנטינוס]] וראש הממשלה [[אלפתריוס וניזלוס]],
*[[חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה]] ומספר הפליטים הרב שהגיעו ליוון
* ה[[משטר אוטוריטרי|משטר האוטוריטרי]] המכונה [[משטר ה-4 באוגוסט]] של [[יואניס מטאקסס]] שהוכרז ב-4 באוגוסט 1936 אסר על קיומן של מפלגות פוליטיות, אסר את הקומוניזם, ביטל את זכות השביתה והפעיל צנזורה קפדנית על אמצעי התקשורת.
===מלחמת האזרחים===
למלחמת האזרחים היו שני שלבים מקדימים: השלב הראשון התקיים בין [[1942]] ל-[[1944]] בזמן הכיבוש, כאשר הממשל היווני היה בגלות, ללא היכולת להשפיע על המתרחש במולדת, וקבוצות התנגדות שונות החלו לצבור כוח. השלב השני התחיל בדצמבר 1944, כאשר כוחות [[מערך השחרור הליברלי]] (EAM {{כ}} Εθνικό Απελευθερωτικό Μέτωπο) ניסו לקחת בכוח, בעזרת הזרוע הצבאית שלו, [[צבא השחרור העממי היווני]] (ELAS {{אנ|Greek People's Liberation Army}}{{כ}} Ελληνικός Λαϊκός Απελευθερωτικός Στρατός), את השליטה מהממשלה שנתמכה על ידי בריטניה, מעשה שהסתכם בהפסד של ה-EAM שפורק מנשקו. למרות זאת המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל.
השלב השלישי היה מלחמת האזרחים עצמה, שהתרחשה בין השנים 1949-1946. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים הוביל לכניסת יוון לברית [[נאט"ו]] ב-[[1951]].
===המאבק בתקופת מלחמת העולם השנייה===
לאחר כיבוש יוון על ידי [[גרמניה]] באפריל 1941, הוקמה ב[[אתונה]] ממשלת בובות של גרמניה שלא זכתה לתמיכה של העם היווני. בחסות [[בריטניה]] הוקמה ממשלה יוונית גולה, אך היא נעדרה השפעה על המצב ביוון עצמה. ביוון שררו אינפלציה דוהרת, מחסור חריף במזון ורעב בקרב האוכלוסייה.
עם הימשכות הכיבוש הגרמני קמו קבוצות התנגדות פוליטיות שונות, שנעו בין פרו-מלוכני לאידאולוגיות קומוניסטיות, שנהלו [[מלחמת גרילה]] בגרמנים ובבולגרים במזרח מקדוניה ותראקיה, שם כוחות בולגריים כבשו טריטוריה יוונית.
בין המנהיגים הראשונים והחשובים היה [[אריס ולוחיוטיס]] (Άρης Βελουχιώτης) הידוע בכינויו המחתרתי אתנסיוס קלאראס (Αθανάσιος Κλάρας). קבוצות אלו החלו לצבור כוח צבאי וארגוני, ועד לשחרור השיגו שליטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. במקביל, לצד הבריטים בצפון אפריקה לחמו חיילים יוונים וספינות של הצי היווני שהצליחו להימלט.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ומאז [[1936]], הוכרזה מפלגת KKE ארגון שמחוץ לחוק, ככזה, היה ל-KKE ניסיון פעולה תחת משטרים מדכאים והיה ממושמע וחשאי. במהלך הכיבוש הגרמני הצליחו מנהיגים קומוניסטיים רבים להימלט מבתי הכלא וירדו מייד למחתרת כדי לסייע לארגן מחדש את מפלגתם והקימו ארגונים תומכים כמו האיגוד המקצועי [[EEAM]] שנאבק בניסיונות לשלוח עובדים לגרמניה. קבוצת המחתרת הגדולה ביותר הייתה EAM ([[חזית השחרור הלאומית]]), שנוסדה ב -[[27 בספטמבר]] 1941. הייתה לכאורה קואליציה של שש מפלגות פוליטיות מהשמאל ונשלטה הלכה למעשה על ידי KKE (המפלגה הקומוניסטית). ב-10 באפריל 1942 הקים ה- EAM את הזרוע הצבאית ELAS ([[ההתנגדות והשחרור הלאומיים העממיים היוונים]]), אשר הורכב מלוחמים מקבוצות גרילה ופעל תחילה ב[[רומליה]], [[תסליה]] ו[[מקדוניה]] וזכה לתמיכה של פטריוטים רבים לא קומוניסטים.
בתחילת 1942 הקים הגנרל [[נפוליאון זרווס]] (Ναπολέων Ζέρβας) את EDES [[TBֻNational Republican Greek League]]- [[הצבא הלאומי הדמוקרטי היווני]] (Εθνικός Δημοκρατικός Ελληνικός Σύνδεσμος) שהיה תנועת ההתנגדות של חוגי הימין והמלוכנים, הורכב מחיילים וקצינים יוצאי הצבא היווני, ופעל בעיקר באזור אפירוס והזרוע הצבאי שלו EOEA {{כ}} (Εθνικαί Ομάδες Ελλήνων Ανταρτών), מטרות EDES היו המאבק נגד הכובשים של יוון, ביטול המלוכה היוונית והקמת רפובליקה על עקרונות חברתיים דמוקרטיים, במהלך המאבק שולבו בו לא רק רפובליקאים, אלא גם מלוכנים, שראו ב- EDES כחלופה היחידה המקובלת לEAM. בנוסף, פעלו EKKA - השחרור הלאומי והחברתי (Εθνική και Κοινωνική Απελευθέρωσις) שפעל בעיקר בחלק המזרחי של מרכז יוון בהנהגת אלוף-משנה דימטריוס פסרוס, YVE- כוחות ההגנה של צפון יוון ( Υπερασπισταί Βορείου Ελλάδος), בתסליה AAA של סטפנוס סרפיס (Στέφανος Σαράφης).
כוחות הקומוניסטים מנו קרוב ל-100,000 איש (מתוכם כ-50,000 לוחמים), EKKA ו- EDES מנו כ-10,000 איש כל אחד.
בשנת 1943, כדי להילחם בהשפעתה הגוברת של EAM, ומתוך חשש מהשתלטות השמאל על יוון לאחר התבוסה הגרמנית, [[יואניס ראליס]] (Ιωάννης Δ. Ράλλης), ראש ממשלת הבובות, אישר את הקמתם של כוחות צבאיים למחצה, המכונים גדודי האבטחה (Τάγματα Ασφαλείας). גדודי האבטחה מנו 20,000 בשיאם בשנת 1944, הורכבו בעיקר מפשיסטים מקומיים, אסירים, אסירי מלחמה ומגויסים בכפייה, ופעלו תחת פיקוד גרמני בפעולות נגד הפרטיזנים. עד מהרה הם נודעו לשמצה בשל אכזריות קיצונית.
בהתחלה סיפקו מדינות המערב כסף וציוד לארגוני ההתנגדות תוך העדפת ELAS, בו ראו שותף אמין וכוח לחימה חזק בעל יכולת עדיפה להקשות על שלטון הכיבוש. ככל שהתקדם המאבק, וסיומה של המלחמה התקרב, עלתה שאלת עתידה הפוליטי של המדינה. [[משרד החוץ הבריטי]], שחשש מהתגברות קומוניסטית אפשרית, חשש מהפיכתו של ELAS לצבא קונבנציונלי חזק שאינו בשליטת בעלות הברית. לפיכך עזרו הבריטים בעיקר לכוחות הלא-קומוניסטים. ב-[[29 בספטמבר]] 1942, בריגדיר [[אדמונד מאיירס]], מהנדס חבלה יהודי מלונדון, הוצנח עם 12 אנשי קומנדו בריטים, בהם ארץ-ישראלי אחד ממוצא יווני, כדי לשבש את נתיבי האספקה הגרמנים דרך יוון לצפון אפריקה. הבריגדיר מאיירס יצר בתחילה קשר עם ELAS, וביקש עזרתם להרוס את מטרתו שהיא גשר רכבת על נהר גורגופותמוס ({{אנ|Gorgopotamos (river)|Γοργοπόταμος}}).{{כ}} ELAS לא שיתפו פעולה או שלא הצליח להשיגם. לכן הוא פנה ל- EDES ואלו הסכימו, כששמעו זאת ה- ELAS הם החליטו לא לאפשר ל- EDES להיות היחידים העוזרים לבריטים וכך, ב -25 בנובמבר 1942, שיתפו הבריטים, ה- ELAS וה- EDES פעולה ב[[מבצע הרלינג]] {{אנ|Operation Harling}}, פוצצו את הגשר, והצליחו לשבש את תנועת הרכבות למשך שישה שבועות.
====הסכסוך הראשון====
במהלך המאבק בכיבוש התנהל השלב המקדים הראשון ל[[מלחמת אזרחים|מלחמת האזרחים]]. ביולי 1943 נחתם הסכם הקבוצות הלאומי (Σύμφωνο των Εθνικών Ομάδων) בין הכוחות הבריטים לשלוש קבוצות ההתנגדות הגדולות (EAM-ELAS, EDES, EKKA), במטרה לתאם את הפעולות של תנועת ההתנגדות ביוון, כולל הקמת מטה משותף, בחסות מפקדת המזרח התיכון הבריטית. המטה המשותף, שבו ELAS היה הרוב, לא הצליח לתאם את התנועות של לוחמי הגרילה, ולאחר[[הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה| הסכם שביתת הנשק עם איטליה]] ב-8 ספטמבר 1943, כל ארגון ניסה להשיג כמה שהוא יכול מהשלל שהותיר צבא הכיבוש האיטלקי. ELAS תפס את חלק הארי והשתלט על אלפי כלי נשק בעיקר אלו של [[דוויזיית פינרולו]] (Pinerolo) שהייתה מוצבת ב[[לאריסה (עיר)|לאריס]] וב[[פינדוס|רכס הרי הפינדוס]].
מסתיו 1943 עד אביב 1944, מחלוקות בתוך ה-EAM ומול קבוצות התנגדות אחרות, הובילו לסדרה של התנגשויות אלימות. ב-1944, הוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בעלת שישה שרים מטעם ה-EAM.
החל ב-12 באוקטובר 1943, חיכוך בין EAM-ELAS וקבוצות ההתנגדות האחרות הביא לעימותים מקומיים, EAM-ELAS האשימו את EDES שהם בוגדים ומשתפי פעולה וכך גם האשימו EDES את EAM-ELAS. קבוצות קטנות יותר, כגון EKKA, המשיכו במאבק נגד הכיבוש בחבלה ופעולות אחרות. הם סירבו להצטרף לשורות ELAS, והקומוניסטים, בהנהגתו המדינית של [[גאורגיוס סיאנטוס]] (Γιώργης Σιάντος) ששאפו לסלק את כל הקבוצות שעלולות להוות להם איום התנכלו לאותן קבוצות. הקומוניסטים הצליחו לפזר לחלוטין גופי התנגדות קטנים כמו PAO {{כ}} (Panhellenic Liberation Organization).
מדינות המערב העדיפו קבוצות התנגדות אנטי-קומוניסטיות או לפחות לא-קומוניסטיות. הן סיפקו להן תחמושת, אספקה ותמיכה לוגיסטית, כדרך לאיזון השפעתה הגוברת של ELAS. עם הזמן, זרימת הנשק והכסף ל ELAS נעצרה, ואילו EDES היריב קיבל את חלק הארי של תמיכת בעלות הברית.
הגרמנים פתחו במתקפה נגד כוחות הגרילה, מתקפה שלוותה במעשי נקם באוכלוסייה ובהוצאה להורג של אזרחים שנחשדו בסיוע למחתרות. מתקפה זו גרמה לכוחות ההתנגדות להפסיק את המריבות הפנימיות ולשתף פעולה נגד הגרמנים. כאשר המתקפה הגרמנית נחלשה מעט, הגנרל נפוליאון זרווס (Ναπολέων Ζέρβας) שלח את כוחות EDES למתקפה נגד ELAS מתוך תקווה שיצליח להשתלט חזרה על שטחים שנלקחו ממנו. המשלחת הצבאית של בעלות הברית הייתה מודאגת ממעשי איבה הדדיים אלו שהזיקו למלחמה נגד הגרמנים, וב-4 בפברואר 1944 כפתה על הצדדים הפסקת אש בהסכם שנקרא [[הסכם פלאקה]] (Plaka Agreement) שנחתם על גשר פלאקה על נהר ארקטוס (Arachtos river) במחוז [[אפירוס]]. רוב החוקרים רואים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון בסכסוך הפנימי.
====תקופת המתיחות שבין הסכסוכים====
במרץ 1944 הקימו כוחות השמאל היווניים גוף בשם [[הוועדה הפוליטית לשחרור לאומי]] (Πολιτική Επιτροπή Εθνικής Απελευθέρωσης) הידועה בראשי התיבות PEEA כממשלה יוונית שלישית בנוסף על ממשלת הבובות שבאתונה והממשלה הגולה בלונדון. PEEA כלל קומוניסטים ופרוגרסיביים שאינם קומוניסטים. הממשלה כונתה "ממשלת מאונטיין" (ממשלת ההרים) (κυβέρνηση του βουνού) ובזכות גישתה המתונה זכתה לאהדת יוונים רבים ביוון ומחוץ לה.
באפריל 1944, הכוחות המזוינים היוונים במצרים תבעו הקמת ממשלת אחדות לאומית המבוססת על עקרונות PEEA, אשר תחליף את הממשלה הגולה שהייתה חסרת השפעה, ולא קיימה קשר פוליטי עם המולדת הכבושה. תביעה זו גרמה לכעס מצדם של הבריטים והאמריקאים והתנועה דוכאה על ידי כוחות בריטיים וחיילים יווניים הנאמנים לממשלה הגולה. כ -5,000 חיילים וקצינים יווניים נשלחו למחנות מעצר ובמקביל, העזרה הכלכלית מבעלות הברית לחזית השחרור הלאומי נעצרה כמעט לחלוטין.
ב-10 באפריל 1944 המלך הגיע ל[[קהיר]] וב-13 לחודש מינה את [[סופוקליס וניזלוס]] (Σοφοκλής Βενιζέλος) כראש ממשלה. משימתו הראשונה של וניזלוס הייתה להחזיר לעצמו שליטה על הכוחות המזוינים, הוא התקשה בכך וביקש מהבריטים להתערב ולהשתמש בכוחותיהם כדי לנטרל את המורדים. ב-23 באפריל המשימה כמעט הושלמה ונערך ארגון מחודש בצבא על מנת לוודא שהצבא יישאר נאמן לממשלה.
החיכוכים נמשכו עד לאביב 1944, כאשר במאי 1944 נציגים מכל המפלגות וקבוצות ההתנגדות התכנסו בלבנון בתיווך הבריטים ובהנהגתו של [[גאורגיוס פפנדראו]] (Γεώργιος Παπανδρέου). למרות חילוקי דעות והאשמות הדדיות מצד EAM-ELAS וקבוצות התנגדות אחרות, הכנס הסתיים ב"[[הסכם לבנון]]" (Lebanon Charter) שנחתם ב-20 במאי 1944 ובהסכמה על הקמת ממשלת אחדות לאומית בגולה בת 24 שרים בראשות פפנדריאו, 6 מתוך השרים היו מזוהים עם EAM. ההסכם התאפשר הודות להוראה סובייטית ל-KKE למנוע פגיעה באחדות של בעלות הברית, אך ההסכם לא פתר את הבעיה של פירוק הנשק של ארגוני התנגדות ולא ענה על רצונות אנשי השמאל לתפקידי שרים משמעותיים בממשלה. המאבקים לא נפסקו וכוחות השמאל הואשמו ב"[[טבח מליגלס]]", בו, במהלך קרב בן כוחות ההתנגדות והכוחות משתפי הפעולה עם הגרמנים נהרגו קרוב ל-1400 נפש.
חוקרים אחדים מתארכים הסכם זה כנקודת הסיום של השלב הראשון של המאבק הפנימי.
[[יוסיף סטלין|סטלין]] הנחה את המפלגה הקומוניסטית לא להשתלט על יוון, כי הוא רצה לכבד את ההסכמים עליהם היה חתום, מתוך הבנה שהסכמים אלו יביאו לו תועלת וכי התכוון לנצל את מעשי הבריטים כתירוץ לפעולות דיכוי במדינות שבתחום ההשפעה הסובייטי.
אולם, הכוחות המפוזרים בשטח לא היו ערים להנחיית סטלין, או שלא רצו להישמע לה וכך, עם נסיגת הגרמנים השתלטו כוחות ELAS על חלקים נרחבים מיוון, בעיקר על החלקים הכפריים של המדינה. מנהיגים מקומיים וכאלו שהיו בעלי קשרים עם [[יוסיפ ברוז טיטו]] התנגדו לשיתוף הפעולה עם ממשלו של פפנדראו.
משלחת רוסית חשאית, בפיקוד קולונל פופוב, הגיעה בסוף יולי ליוון, והורתה בשם סטלין למנהיגי הקומוניסטים להצטרף לממשלת אחדות לאומית ואכן ב-2 בספטמבר 1944 הושבעו שרים מטעם ה- EAM וה-PEEA.
בקיץ 1944 כבר היה ברור שהגרמנים עתידים לסגת מיוון. הממשלה הגולה, בהנהגת גאורגיוס פפנדראו עברה לעיר [[קזרטה]] (Caeserta) שבאיטליה, מושב המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית בים התיכון, כהכנה לקראת מעבר ליוון. פפנדראו רצה לקבוע ולחזק כמה מהוראותיו של הסכם לבנון ולכן הוא זימן את הגנרל נפוליאון זרווס, מפקד ה- EDES הימני ואת סרפיס מ- ELAS על מנת לתאם את צבאות ההתנגדות בעת השחרור. תוצאת הפגישה [[הסכם קזרטה]] שנחתם ב-26 בספטמבר 1944. בהתאם להסכם, כל הכוחות היווניים עברו להיות תחת פיקודו של הגנרל הבריטי [[רונלד סקובי]] (Ronald Scobie).
סוגיית פירוק הנשק של ארגוני ההתנגדות הייתה גורם לחיכוכים בין ממשלת פפנדראו וחברי ה-EAM. פפנדראו דרש, על סמך הסכם לבנון, את פירוקם של כל הכוחות החמושים שאינם כוחות הממשלה מנשקם.
בנאום שנשא ציין כי "המצב בארצנו דומה לגיהנום. הגרמנים הורגים. גדודי האבטחה הורגים. לוחמי הגרילה הורגים. הם הורגים ושורפים. מה יישאר מהמדינה האומללה שלנו? ... אנחנו צריכים לצאת מהר ככל האפשר ממעגל קסמים זה, וזה יכול להיות מושג בדרך אחת בלבד: חיסול הצבאות המעמדיים והקמת מוסד צבאי לאומי אחד".
השחרור בפועל של יוון על ידי בעלות הברית לא היה מבצע צבאי במובן הקלסי. לא נערכו קרבות גדולים לשליטה על שטח אסטרטגי ובמקרים מסוימים הכוחות הבריטים רק חיכו שהגרמנים יפנו את האזור. כוחות הברית נחתו ביוון ב-3 באוקטובר 1944, ועד אז חלקים ניכרים מהמדינה שוחררו על ידי כוחות ההתנגדות היוונים. אתונה, האזור היחיד שעדיין היה תחת כיבוש גרמני, פונה על ידי הגרמנים ב-12 באוקטובר; למחרת, ב-13 באוקטובר חיילים בריטיים נכנסו לאתונה. פפנדראו ושריו נכנסו לאתונה לקבלת פנים סוערת ב -18 באוקטובר 1944. המלך נשאר בקהיר, כי פפנדראו הבטיח לו שעתידה של המלוכה יוכרע במשאל עם. בסוף אוקטובר שוחררה סלוניקי וב-10 בנובמבר נסוג הכוח הגרמני האחרון מצפון יוון.
הממשלה היוונית התמודדה עם שיקום הכלכלה שאחרי הכיבוש ובאספקת אוכל לעם הרעב, המפלגה הקומוניסטית הפכה לכוח השלטון בפועל בחלק המרכזי של יוון, סמכות אזרחית בתחומים ממשל מקומי, בתי משפט ואכיפת החוק.
גישת ה-EAM, מתוך אמונה שתוכנית פפנדראו תותיר את ELAS חסרי הגנה מפני מיליציות הימין, הציע תוכנית חלופית של פירוק נשק מוחלט ובו זמנית של "[[החבורה המקודשת]]" (Ιερός Λόχος) הקרויה גם "הטייסת הקדושה" , "כוחות [[כי]]" (Οργάνωσις Χ) הימניים של [[גאורגיוס גריבס]] (Γεώργιος Γρίβας) שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים במהלך כיבוש יוון, חטיבת ההר השלישית (ΙΙΙ Ελληνική Ορεινή Ταξιαρχία) (שהגיעה מאיטליה ב-9 בנובמבר והוצבה באתונה) וכוחות EAM. פפנדראו דחה תוכנית זו והורה למשמר הלאומי שאורגן בחיפזון להשתלט על כוחות EAM/ELAS באזורים הכפריים ולפרוק את כוחות השמאל מנשקם. בתגובה, ב-2 בדצמבר התפטרו שישה שרים של ה-EAM מממשלת האחדות.
====הסכסוך השני====
בתגובה לאירוע זה, התלקח השלב השני של מלחמת האזרחים ב 3 בדצמבר 1944 (אירוע הידוע בשם '''Δεκεμβριανά''' – [[אירועי דצמבר 1944 ביוון|אירועי דצמבר]]), כאשר כוחות מערך השחרור הלאומי (EAM) הכריזו על שביתה כללית. המהומות התלקחו כאשר חיילי הממשלה, מגובים על ידי כוחות בריטיים, פתחו באש על הפגנה שקטה, אם כי ללא רישיון, בת כ-200,000 מפגינים שצעדו לכיוון כיכר סינטגמה. הפגנה שאורגנה על ידי EAM נגד ההסדר השנוי במחלוקת לפירוק הנשק.
הירי החל כאשר הצועדים הגיעו לקברו של החייל האלמוני, מעל כיכר סינטגמה, יותר מ-28 מפגינים נהרגו, ונפצעו 148. למחרת התחילו לזרום כוחות חמושים של ELAS לפרוורי אתונה והחלו בהתנגשות עם המשטרה וכוחות הביטחון. חיילים בריטיים הותקפו והשיבו אש. כוחות ELAS השתלטו על הכביש הראשי פיראוס-אתונה וניתקו את התחבורה בו וכן השתלטו על המפקדה הימית בפיראוס. במהלך הימים הבאים הכוחות הבריטיים והיווניים באתונה נדחקו באופן שיטתי למובלעות קטנות יותר ויותר. למרות התקפות טילים והפגזות מטוסי חיל האווירה מלכותי, ELAS המשיך לצבור שטחים.
הקרבות ב[[אפירוס]] ו[[אתונה]] נמשכו במשך 37 יום, בשאר יוון לא תקפו כוחות ה- EAM את הבריטים, כך למשל כוחות ה- DSE, בפיקודם של מרקוס ופיאדיס (Μάρκος Βαφειάδης) והגנרל בקינדזיס נפרסו בסלוניקי ובסביבותיה, אבל לא תקפו את החטיבה הבריטית שם.
פילדמרשל [[הרולד אלכסנדר]], המפקד העליון של בעלות הברית, החליט עקב המצב לטוס ב-11 בדצמבר 1944 למטהו של סקובי באתונה על מנת לבדוק את המצב, וכשנוכח שהבריטים נמצאים בנחיתות, הורה להטיס את חטיבת החי"ר ההודית ה-4 מאיטליה כתגבורת לשעת חירום. למחרת, כוחות השמאל השתלטו על בניין העירייה באתונה.
אלכסנדר הציע את התפטרותו של פפנדריאו והחלפתו ב{{ה|ארכיבישוף דמשקינוס}}, מתוך הנחה שהארכיבישוף יהיה מקובל על כל שכבות הציבור. ראש הממשלה פפנדראו, שחש כי ממשלתו עומדת לנפול, ניסה אף הוא למצוא פתרון פוליטי מקובל על כולם, הוא החזיר את הגנרל [[ניקולאוס פלסטירס]] (Νικόλαος Πλαστήρας) מגלותו בצרפת כדי לשמש כראש הממשלה תחת דמשקינוס כעוצר; אולם המלך שזכר כי פלסטירס היה מעורב בהפיכה בשנת 1922 התנגד למינוי זה.
נציג ה- EAM פנה לסקובי לקבלת תנאיו להפסקת אש, סקובי ענה שמבחינתו התנאי הוא נסיגה מלאה של כוחות השמאל מאתונה והפסקה מוחלטת של ירי. ה- EAM הסכימו בתנאי ש"חטיבת ההר" וה"חבורה הקדושה" יסוגו מאתונה אף הן, הז'נדרמריה תפורק מנשקה ורק כוחות בריטיים יעסקו בביצוע המשימה כפי שהוגדרה בהסכם קזרטה. סקובי דחה תנאים אלו. וב-18 לחודש כוחות השמאל כבשו את מטה חיל האוויר המלכותי (RAF) בקיפיסיה (Κηφισιά) ושחררו אסירים מכלא אוורוף (Φυλακές Αβέρωφ) באתונה.
ב-20 לחודש התארגנה החטיבה ההודית הרביעית ויצאה לקרב, הם הצליחו לכבוש מידי אנשי השמאל את הכביש המהיר אתונה-פיראוס ומתקנים בפיראוס. במקביל תקפו כוחותיו של הגנרל סרפיס.
[[ווינסטון צ'רצ'יל]] יזם כנס באתונה ב-25 בדצמבר במטרה לגרום להפסקת הלחימה ולהגיע להסדר וטס לאתונה על מנת להשתתף בו. הכנס היה בראשות הארכיבישוף דמשקינוס, השתתפו בו נציגים מכל הכוחות הניצים ביוון, נציגים בריטים, סובייטיים ואמריקאים. אולם הכנס נכשל כי דרישות EAM/ELAS נראו בעיני צ'רצ'יל כמוגזמות.
המלך, ממקום גלותו, הוציא צו הממנה את דמשקינוס כעוצר הממלכה והטיל עליו לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לשחזר סדר ושלווה ברחבי הממלכה. עובדה זו הסיטה אהדה מכוחות השמאל אל כוחות הממשלה. פפנדראו וממשלתו התפטרו ב-2 בינואר ופלסטריאס מונה כראש ממשלה.
ב-7 בינואר הכוחות הבריטיים השתלטו על אתונה ומרבית פרווריה. ב-8 בינואר התחילו שיחות בין סקובי ונציגי השמאל, סקובי לא היה מוכן לדון על הסדר פוליטי אלא על הפסקת אש בלבד. ב-11 לחודש הגיעו להסכמה.
בינתיים, עם אספקה מתדלדלת, התמודדות עם האשמות מצד הציבור כי פעולתם הביאה לפעולות תגמול גרמניות שהסבו סבל רב, אבדות גוברות ונטישה של לוחמים, הקרבות הסתיימו בהפסד של ה-EAM אשר הוביל לפירוק ה-ELAS ש-2,000 משארית חייליו פונו על ידי הצי הבריטי לקורפו.
ב-15 בינואר 1945 הוכרזה הפסקת אש שסיימה את השלב השני של מלחמת האזרחים. לפיה כוחות השמאל היו צריכים למסור את נשקם ולחזור לבתיהם, אסירים השייכים לשמאל היו צריכים להשתחרר והשמאל התחייב למסור לכוחות בריטיים את כל השטחים שעדיין היו בחזקתו. במקביל היו כוחות השמאל צריכים לשחרר בני ערובה, אזרחים יוונים שה- ELAS חטף מאתונה ובעיקר מהפרוורים במהלך הנסיגה ממנה. חלקם מתו מהחשיפה לקור ועשרות הוצאו להורג על ידי ה- KKE בעוון התנגדות או פעילות נגד הקומוניסטים.
EAM המשיך להיות ארגון פוליטי רב מפלגתי. ה-KKE, המפלגה הקומוניסטית היוונית הייתה אמנם המפלגה הגדולה בו, אולם השתתפו בהחלטות גם נציגים ממפלגות אחרות, המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל. מאוחר יותר פרשו הסוציאליסטים וסיעת העבודה מה- EAM והוא נותר למעשה כארגון קומוניסטי.
הסכם הפסקת האש נגע רק להיבטים הצבאיים, על מנת להגיע להסדר גם בנושאים האזרחיים התכנסו ב-2 בפברואר 1945 הקומוניסטים, הממשלה היוונית והבריטים, בעיירה ורקיזה צפונית לאתונה, כדי לדון על הסדר קבע. ב-12 בפברואר נחתם [[הסכם ורקיזה]] (Συμφωνία της Βάρκιζας). ההסכם דיבר על פירוק נשקם של כוחות השמאל (ואף קצב כמויות נשק שעליהם להסגיר לידי השלטונות) ושל קבוצות חמושות אחרות, חנינה על פשעים פוליטיים (בלבד) של ה-ELAS, שחרור כל האסירים ובני הערובה, משאל עם על המלוכה ובחירות כלליות שתתקיימנה בהקדם האפשרי. ההסכם התיר למפלגה הקומוניסטית להמשיך לפעול כמפלגה חוקית ולהמשיך להפיץ את ביטאונה "הרדיקל" (Ριζοσπάστης).
בפועל – מסרו הקומוניסטים בעיקר נשק לא שמיש ותותחים שלא הייתה להם תחמושת עבורם ושקשה להסתירם. הנשק המודרני יותר הועבר אל ההרים ונקבר בסליקים (שחלקם התגלו על ידי השלטונות, לעתים על סמך הלשנה).
באפריל 1945 נודע כי מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ניקוס זכריאדיס (Νίκος Ζαχαριάδης) שרד את מחנה דכאו, עובדה שהכניסה את המפלגה הקומוניסטית לסחרחורת פנימית. המזכ"ל בפועל מאז 1941, גאורגיוס סיאנטוס, היה קומוניסט-לאומי בעוד זכריאדיס היה קומוניסט בינלאומי, איש מוסקבה נאמן, ששאף להקמת "הדמוקרטיה העממית היוונית" והצהיר עם חזרתו ליוון כי מטרת ה-KKE היא הקמת "דמוקרטיה עממית" שתושג בדרכי שלום.
אמנת ורקיזה התפרשה כתבוסה פוליטית וצבאית של הקומוניסטים. השלטונות לא קיימו את חלקם בהסכם והחנינה לא הייתה מלאה כי השלטונות טענו שפעולותיהם של הקומוניסטים בתקופת ההתקוממות נגד הגרמנים ובתקופת אירועי דצמבר היו בעלות אופי פלילי, שעליו החנינה לא חלה.
באביב החל "[[הטרור הלבן]]" כאשר כוחות הממשלה החלו לעצור אנשי ELAS בטענה כי אלו ביצעו פשעים במהלך הסבב השני של מלחמת האזרחים. אנשי הימין, בפיקודו של קולונל גריבס התחזקו ותקפו אף הם לוחמים לשעבר של השמאל והרגו כ-1200 אזרחים פרו קומוניסטיים. כ-40,000 קומוניסטים או חברים לשעבר של ELAS נעצרו וכ-5,000 אנשי הגרעין הקשה של ELAS נמלטו מעבר לגבול אל יוגוסלביה ואלבניה. ה"טרור הלבן" הניע חברים לשעבר ELAS לגבש כוחות להגנה עצמית, ללא אישור מה- KKE.
כוחות השלטון תפסו ב-16 ביוני את אריס, הוציאו אותו להורג והציגו את ראשו ב[[טריקלה]].
במליאה ה-12 של הוועד המרכזי של KKE, שהתכנסה ב 25-27 ביוני, התוותה המפלגה דרך פעולה יותר מדינית ופחות צבאית. הקמפיין הפוליטי של KKE תוכנן להכפיש את הממשלה היוונית על ידי האשמתה בסיוע לטרור המלוכני ולסלול את הדרך להימנעות אפשרית מהבחירות המתוכננות על פי הסכם ורקיזה, אם יסתבר שהתמיכה ב-KKE בסקרים תרד. כלי המאבק היו אמורים להיות אמצעים לא אלימים כדי להתסיס ולערער את השלטון היווני. בהם שביתות כלליות, האטה ("שביתה איטלקית"), כנסים המוניים, הפגנות, ופעילות הסברתית.
ממשלות יוון המתחלפות לא הצליחו לקיים את משאל העם והבחירות שהיו אמורים להתקיים על פי הסכם ורקיזה. ב-19 בספטמבר 1945, החליטו ארצות הברית ובריטניה כי סדר הפעולות ישתנה, קודם תתקיימנה בחירות ורק לאחריהן משאל עם. הנימוק להחלטה זו הייתה הנחה שאם יושג רוב בבחירות, המשאל יתקיים באווירה נינוחה יותר, בעוד שאם יתחילו עם משאל הוא ייתפש בבחירה בין קומוניזם למלוכנות. ראש הממשלה ולגריס הודיע ב -5 באוקטובר שהבחירות הכלליות תתקיימנה ב-20 בינואר 1946. המהומה שנגרמה בעקבות הודעתו זו גרמה להתפטרותו, ולאחר ממשלת מעבר קצרה נתמנה סופוליוס לראש הממשלה. ב -20 בינואר 1946, היום שבו הבחירות הכלליות היו צריכות להתקיים, ממשלת יוון הכריזה על תאריך חדש, ה-31 במרץ. הקומוניסטים היו בדילמה, האם להשתתף בבחירות תוך סיכוי להעפיל לממשלה ומצד שני להסתכן במפלה או לגנות את הבחירות, להימנע מהשתתפות בהן ולאבד את הסיכוי לזכות בבחירות. האם להתנות את הבחירות בקיום סעיפי ההסכם שנחתם שנה אחת קודם לכן (ב-12 בפברואר) שדיברו על חנינה פוליטית כללית וניקוי המשטרה והצבא ממשתפי פעולה עם הנאצים.
ה-KKE החרים את הבחירות במרץ 1946 וקרא לחבריו ואוהדיו לא להצביע אולם לא כל חברי המפלגה החרימו בפועל את הבחירות.
הבחירות הראשונות ביוון מאז אמצע שנות ה-30 התקיימו ב-31 במרץ 1946 בהימנעות חלק ניכר מאנשי השמאל. המפלגה הפופוליסטית הפרו-מלוכנית זכתה ברוב של 55% שהקנה לה 206 מתוך 354 המושבים בפרלמנט. הממשלה שנבחרה קיבלה הכרה בינלאומית.
השפעות המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית חלחלו גם ליוון. מנהיגות ה- KKE החליטה בפברואר 1946, "לאחר שקילת גורמים מקומיים, ומצב הבלקן והמצב הבינלאומי", ליזום "ארגון מאבק מזוין חדש נגד המשטר המונרכי הפשיסטי".
במשאל עם שנערך ב-1 בספטמבר התוצאה הייתה העדפת המלוכה, רוב של כ-60% העדיף את חזרתו של המלך גיאורגיוס לכס מלכותו ושיקום המלוכה ביוון. כתוצאה ממשאל העם המלך שב לאתונה ב-27 בספטמבר 1946, היישר אל מלחמת האזרחים. ה- KKE טען כי תוצאות המשאל שנויות במחלוקת.
===הסכסוך השלישי - מלחמת האזרחים עצמה===
קבוצה של כ-30 יוצאי ELAS בראשות "קפטן איפסילנטי", אלכסנדרוס רוסוס (Αλέξανδρος Ρόσιος) תקפה בערב הבחירות הכלליות, ה-30 במרץ 1946, תחנת משטרה בליטוחורו (Λιτόχωρο). אירוע זה נחשב כפותח את השלב השלישי של מלחמת האזרחים ביוון, שלב שבמקורות שונים נחשב כמלחמת האזרחים עצמה (בעוד האירועים הקודמים נחשבים כשלבים מקדימים). המלחמה התמשכה עד 1949. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים הוביל את הכנסת יוון לברית נאט"ו ב-1951.
| 