פמיניזם בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: פרסם |
מ ←הגל השני: קישורים פנימיים |
||
שורה 47:
במקביל, מאמצע שנות השמונים פיתחו ארגוני הנשים הליברליים אסטרטגיה של פעילות במרחב הפוליטי והמשפטי ובמהלך שנות התשעים הם נעזרו בחקיקה ובבג"ץ כדי לתבוע ייצוג של נשים בעמדות כוח בפוליטיקה, בשירות הציבורי ובצבא (יזרעאלי 1999). כתוצאה מכך, החל משנת 1993 נחקקו מספר חוקים אשר חייבו מתן ייצוג הולם לבני שני המינים בגופים ציבוריים כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות עירוניות, תאגידים וחברות ממשלתיות כמו גם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. בין ההישגים החקיקתיים העיקריים של הפמיניזם המשפטי בתקופה זו ניתן למנות את "חוק הדירקטוריונים" (1993) , [[בג"ץ אליס מילר]] (1995), תיקון מספר 7 ל"חוק שירות המדינה" (1995), "חוק הרשות לקידום מעמד האשה" (1998), ותיקון "חוק שירות ביטחון" (2000) שקבע כי "לכל יוצא צבא אישה זכות שווה לזכותו של יוצא צבא גבר, למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי" (קמיר 2002).
גם במישור הממלכתי ניכרו שינויים ביחס לשאלת מעמד הנשים בישראל. הקמת הוועדה למעמד האשה במשרד ראש הממשלה בשנת 1976 והמסקנות שהופיעו בדו"ח נמיר (1978) היוו זרז לפעילות הממשלתית והחוץ ממשלתית בנושאי נשים בשנות השמונים. ואולם, תהליך זה התרחש בעיקר כתוצאה מהתפתחויות בינלאומיות כמו הפעילות במסגרת האו"ם סביב ניסוח ואשרור ה"אמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה" (1979), מאוחר יותר, בניסיון למלא אחר המלצות דו"ח נמיר והמסקנות של ה"ועדה הממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של הנשים בשירות הממשלתי" (1993-1996) בראשות פרופ' [[רות בן
==מרכזים פמיניסטיים ישראלים==
| |||