אונאת דברים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עדי 10 (שיחה | תרומות)
עריכה- הוספתי הסבר למדרש שצוטט במלואו וכן ערכתי את תקציר דברי הגמרא בצורה בהירה יותר ומתאימה לסדר הדברים כפי שמופיע בגמרא.
אין תקציר עריכה
שורה 1:
*דגכדגשדקגשדגשדקגשדגשדגד [[אונאה]]
ב[[הלכה]] ה[[יהדות|יהודית]], '''אונאת דברים''' הוא איסור לצער אדם ב[[דיבור]] ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין [[אונאה]] הממוני ונלמד מאותם [[פסוק]]ים, אך [[חז"ל]] הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".
 
==מקור הדין==
ב[[תורה]] נאמר: {{ציטוטון|וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם|{{תנ"ך|ויקרא|כה|יז}}}}.
[[פשט|פשוטו]] של הפסוק, על פי ההקשר, עוסק ב[[אונאה]] ממונית, אולם חז"ל למדוהו כעוסק ב"אונאת דברים":
{{ציטוט|תוכן='לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר. <br>
אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים. <br>
הא כיצד? אם היה [[חזרה בתשובה|בעל תשובה]], אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן [[גר]]ים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא [[תלמוד תורה (מצווה)|ללמוד תורה]], אל יאמר לו: פה שאכל [[מאכלות אסורים|נבילות וטריפות שקצים ורמשים]] בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו ל[[איוב]]: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'{{הערה|1={{תנ"ך|איוב|ד|ו}}}}. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם. <br>
[[רבי יהודה]] אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'|מקור=[[בבא מציעא]] נח, ב|מרכאות=כן}}
המדרש מביא שני פסוקים בשניהם אוסרת התורה על אונאה. כיון שבפסוק אחד מפורש העיסוק במקח וממכר מסיק המדרש כי בפסוק השני קיים חיוב נוסף ואותו הוא מגדיר כאונאת דברים.
בהמשך ה[[תלמוד|גמרא]] מובאים מאמרים רבים העוסקים בחומרת האיסור למשל: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הגמרא מדגימה בדוגמאות רבות איסור זה והן עוסקות בהזכרת עבר של אדם ששינה דרכיו כמו [[בעל תשובה]] או [[גר]], בחוסר כבוד לאדם אחר כמו יחס בין בני זוג וכן בגרימת צער בענייני מסחר.
בסופה של הגמרא מובא הסיפור "[[תנורו של עכנאי]]" ששב ומעמיד את הקורא על הנזקים היכולים להגרם מאונאת דברים.
 
==דיני האיסור==
ה[[פוסק הלכה|פוסקים]] מביאים את דברי הגמרא כהגדרת האיסור, והיינו שאסור לצער בצורה הדומה למקרים שהובאו בגמרא. ה[[שולחן ערוך]] מצרף לכך גם את האיסור לכנות שם לחברו, אם כוונתו לביישו בכינוי זה, ואף על פי שהוא רגיל בכך.
 
בעל [[ספר החינוך]] מסכם וכותב:
{{ציטוט|תוכן=מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בעניין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. <br>
וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו' '. <br>
ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר. |מקור=ספר החינוך, מצווה שלח|מרכאות=כן}}
 
===חלות האיסור===
בתלמוד הבבלי{{הערה|1=בבא מציעא, נט, א}} מדייקים מהמילים "איש את עמיתו" שהאיסור חל רק על שומרי מצוות: "אמר רב חנינא בריה דרב אידי: מאי דכתיב (=מהו שכתוב) 'ולא תונו איש את עמיתו'? עם שאתך בתורה ובמצות, אל תונהו", וכן פסק ר' [[אליעזר ממיץ]], בעל ספר ה"יראים", וה[[יוסף חביבא|נימוקי יוסף]] (וכן כתב ה[[רמ"א]]). אמנם, ה[[רמב"ם]] והשולחן ערוך לא פסקו זאת להלכה, וה[[ריטב"א]] הסביר את דברי הגמרא כמתייחסים לאיסור מיוחד לאדם לצער את אשתו, כמבואר בהמשך הגמרא: "אמר [[רב (אמורא)|רב]]: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה".
 
כאמור, בנוגע לגר האיסור חמור יותר, שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים; זאת, עקב מעמדו הפגיע חברתית של הגר.
 
ספר החינוך כתב שאף ב[[ילד]]ים חל האיסור:
{{ציטוט|תוכן=ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד.|מקור=ספר החינוך, שם|מרכאות=כן}}
 
בעל ספר החינוך מתייחס לשאלה, האם מותר לאדם לצער בחזרה אדם המצער אותו:
{{ציטוט|תוכן=ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן יינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. <br>
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי [[כעס]] בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה [[הבא במחתרת]] להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. <br>
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה: הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ([[שופטים]] ה, לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'{{הערה|1=[[מסכת שבת|שבת]] פח, ב}}|מקור=ספר החינוך, שם|מרכאות=כן}}
 
בדומה לכך, פוסק ה[[רמ"א]] שאדם המאנה ומצער עצמו, מותר לאנות אותו.
 
==אונאת דברים בתרבות==
באוקטובר [[2006]] הועלתה ב[[פסטיבל עכו לתיאטרון אחר]] הצגה מאת [[אביגיל גרץ]] בשם "אונאת דברים", העוסקת בלימודו של נושא זה ומנסה להעביר אותו לקהל שאינו מכיר את המושג ואת משמעותו המוסרית-הלכתית.‏‏{{הערה|1={{ynet|מרב יודילוביץ'|נלחמת להיות יהודיה|3312479|9 באוקטובר 2006|}}}}
 
==ראו גם==
*[[אונאה]]
*[[איסור לשון הרע]]