פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים ,  לפני 3 שנים
אין תקציר עריכה
זווית העלרוד עמדה על 3- עד 85+. שינוע התותח בוצע באמצעות חיבורו למרכב בן שני צירים - קדמי ואחורי, כל ציר בעל צמד גלגלים [[פנאומטיקה|פנאומטיים]] בצורה פשוטה וקלה יחסית, שאפשרו לאחר חיבורם גרירה בידי [[זחל"ם|זחל"מים]] ייעודיים דוגמת ה-[[Sd.Kfz. 11]]. משקל התותח בעת שינועו עמד על 6.6 טונות.
 
אורך הקנה של ה-Flak 18 עמד על 56 [[קליבר]]{{הערה|קליבר התותח הוא היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. כלומר, התותח היה בעל אורך קנה של 4,928 מ"מ (56*88{{=}}4,928). אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.}}. לתותח היו מספר סוגי תחמושת: [[פגז#פגז נפיץ|פגז נפיץ]] (Sprenggranaten) לשימוש נגד מטוסים וירי ארטילרי, [[פגז#פגז חודר שריון|פגז חודר שריון]] (Panzergranate), פגז חודר שריון עם כיפה בליסטית{{הערה|בקצה הקליע קיימת כיפה בליסטית מחודדת עשויה פח פלדה שתפקידה להקנות לקליע צורה אווירודינמית בעת המעוף והיא מתפוררת בעת הפגיעה.}} וכן פגז [[מטען חלול]]. מהירות הלוע ההתחלתית עמדה על 840 מטרים לשנייה. הטווח האנכי המרבי היה מעט מעל 10,000 מטרים, ואילו הרום האפקטיבי היה 8,000 מטרים, והטווח המרבי כנגד מטרות קרקע היה 14,800 מטרים. טעינה פשוטה חצי אוטומטית גרמה לפליטת התרמילים הריקים בזמן תנועת הקנה לאחור לאחר הירי. עם חזרתו של הקנה לפנים למצבו הראשוני, ניתן היה בצורה פשוטה להניח פגז חדש על הסדן ולירות שוב. טכניקה יעילה ופשוטה זו, בצירוף פגז קבוע המורכב מחלק אחד{{הערה|מרבית פגזי הארטילריה מורכבים משני חלקים עיקריים - תרמיל המכיל חומר נפץ הודף וראש קרבי}} הביאו צוות מיומן לקצב אש של בין 15 ל-20 פגזים בדקה.
 
הייצור התעשייתי החל עם [[גרמניה הנאצית |עליית הנאצים לשלטון]] בשנת 1933.