פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
קו מפריד בטווח מספרים, ויקיזציה, אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק
'''משבר מניות הבנקים''' היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת [[1983]] והביא ל[[הלאמה|הלאמת]] [[הבנקים בישראל|הבנקים הגדולים בישראל]], וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור ב[[מניה|מניות]] הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".
 
משבר מניות הבנקים ב-1983 היה לדברי [[דוד קליין]], "שיאו של תהליך ויסות מחיריהן של מניות אלה על ידי הבנקים, אשר נמשך שנים ארוכות‏‏ארוכות".{{הערה|1=‏דודדוד קליין, [http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/neumim/neum136h.htm על משבר מניות הבנקים ב-1983] באתר [[בנק ישראל]]}} המשבר נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים ל[[ויסות שערי ניירות הערך קודם למשבר מניות הבנקים בישראל|ווסת את שערי מניותיהם]] תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות (ומניעת ירידה או אף קיפאון ברמת השערים, ולו אף ליום אחד)‏‏.{{הערה|1=‏ראוראו ההיסטוריה של שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה לניירות ערך בתל אביב‏אביב}}.
 
על ראשית התהליך נכתב בדו"ח ועדת בייסקי (עמ' 16):
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=התופעה שזכתה אצלנו לכינוי "ויסות" מקורה עוד בתקופה שקדמה לשנות ה-70, הגם שאופיו של ה"ויסות" השתנה במשך הזמן. נראה שהחל בכך בשעתו [[בנק הפועלים]] ושני הבנקים האחרים ([[בנק לאומי לישראל|לאומי]] ו[[בנק דיסקונט לישראל|דיסקונט]]) הלכו בעקבותיו. החל משנת 1972 עדים אנו להתערבות גוברת והולכת של הבנקים במחירי מניותיהם.}}
 
אחרי [[בנק הפועלים]], הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו ב[[הבורסה לניירות ערך|בורסה לניירות ערך]]‏‏ (למעט [[הבנק הבינלאומי הראשון]]). כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם)‏‏.{{הערה|שם=הערה_א|1=‏ראוראו דו"ח ועדת בייסקי‏בייסקי}}. בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה‏‏ובטוחה,{{הערה|שם=הערה_א}}, וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד‏‏ומתמיד,{{הערה|1=‏ראוראו היסטוריה של שערי מניות הבנקים כנ"ל}}, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות [[תשואה]] נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים ([[מנוף פיננסי]]). גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון [[איגרת חוב|אגרות חוב]] [[הצמדה|צמודות]] שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים ‏‏{{הערה|1=‏ראוראו נתוני התשואה לפדיון של אג"ח ממשלתי בכל העיתונים הכלכליים דאז וכן שיעורי השינוי של מחירי אגרות החוב ושל שערי מניות הבנקים ברישומי הבורסה לניירות ערך בתל אביב ובכל העיתונים הכלכליים של התקופה}}).
 
מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן [[מטבע זר]]. כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-6 באוקטובר [[1983]] הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר. אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים ל[[פשיטת רגל]], משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שה[[בטוחה|בטוחות]] לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד. כדי למנוע [[אפקט דומינו]] זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת [[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|הבורסה]]. ה[[אמצעי שליטה|שליטה]] בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.
במהלך שנות השבעים החלו [[בנק הפועלים]] ומנהלו הדומיננטי, [[יעקב לוינסון]], לפעול כדי לשלוט בשערי מניות הבנק במסחר ב[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|בורסה בתל אביב]]. במסגרת הפעולה, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. רכישות אלו מצד לקוחותיו אפשרו לבנק להגדיל את ההון המצוי בידו לצורך מתן הלוואות ללקוחות, השקעות, וכן הלאה. כדי לגרום ללקוחות הבנק להמשיך להשקיע במניות הבנק - כלומר, כדי שהמניות ימשיכו להיות ערוץ השקעה מושך לרוכשים - עסק הבנק גם ברכישה עצמית של מניותיו (באמצעות קרנות וחברות שבשליטתו), כך שנדמה היה כי קיים ביקוש קבוע ומתמיד למניותיו, ושערכן עולה או נשמר באופן קבוע. הבנק גם העמיד לרשות לקוחותיו אשראי נדיב לרכישת המניות, ובכך הצליח להנות גם מן ה[[ריבית]] על האשראי.
 
פעולה זו של ויסות שערי המניות באמצעות הזרמת ביקושים מלאכותיים על–ידי הבנק, נראתה לבנקים כדרך קלה ופשוטה לגייס סכומים עצומים של כסף מן הציבור ואט-אט הצטרפו לבנק הפועלים גם בנקים אחרים כמו [[בנק לאומי לישראל|בנק לאומי]], [[בנק דיסקונט]], [[בנק המזרחי]], [[בנק אגוד]] ובנק כללי. הבנק הבולט היחיד שלא הצטרף לחגיגת הוויסות, אותה כינו הבנקים "טיפוח", היה [[הבנק הבינלאומי]]. ויסות המניות הביאה את העיתונות כבר בסוף 1976 להתייחס אל מניות הבנקים כאל סקטור נפרד ששעריהן נתמך על ידי גופים מוסדיים, בניגוד למניות אחרות, אשר שעריהן נקבעים על פי היצע וביקוש.{{הערה|{{דבר||ירידות בכל ענפי המסחר|1976/12/21|00519}}}}. בשנת 1977 הביאה הויסות להתעניינות ציבורית גדולה במניות הבנקים ובעקבות זאת לעלייה חדה בשעריהן. הבנקים, שרצו להימנע מעלייה חדה כזאת, נתנו לשערי המניות לרדת ביוני 1977 כדי להימנע מאיבוד השליטה בבנקים.{{הערה|{{דבר|ה.ע. שראב|שבוע הבום הגדול בבורסה|1977/06/30|01207}}}}.
 
את פעולת הוויסות ביצעו הבנקים באמצעות חברות מווסתות, שכן על פי החוק דאז לא הייתה חברה רשאית לרכוש את המניות שלה. לדוגמה, בנק לאומי ביצע זאת באמצעות "החברה לאחזקות ופיתוח של אוצר ההתיישבות היהודית", חברת בת של [[אוצר התיישבות היהודים]]. המימון לכך נמצא מהלוואות מ[[קופת גמל|קופות הגמל]] של הבנק ומקורות דומים, ולעתים באמצעות רכישה הדדית בין בנקים: בנק אחד היה מוכר לבנק שני את מניותיו, ורוכש את מניותיו של השני בסכום דומה.
 
בלחץ [[הרשות לניירות ערך]] כללו הבנקים בדוחותיהם פסקה המציינת את ביצוע הוויסות, אך הדיווחים על הוויסות היו חלקיים, מטעים, ולעתים אף שקריים. מול לקוחותיהם, פעלו הבנקים באופן שתואר מאוחר יותר על–ידי "ועדת בייסקי" כפעולה המיוסדת על האינטרס של הבנק בלבד, תוך התעלמות מהאינטרס של המשקיע. עם זאת, דבר קיום הויסות היה ידוע בציבור ופורסם בגלוי בעיתונים. למשל, בעת הירידות בבורסה באוגוסט 1980, מהן היו פטורות מניות הבנקים בגלל הויסות, פרסם מעריב:"מניות הבנקים המשיכו להחזיק מעמד הודות לתמיכה בלתי פוסקת מצד הבנקים, ומשקיעים מוסדיים אחרים הנתונים למרותם".{{הערה|{{מעריב||מניות הבנקים מחזיקות מעמד|1980/08/29|03902}}}}.
 
===גורמים שאפשרו את הויסות===
תרומה חשובה להתפתחות הוויסות העלה מבנה הבעלות הייחודי של הבנקים. [[חברת העובדים]] של [[ההסתדרות]] ששלטה בבנק הפועלים, "[[אוצר התיישבות היהודים]]" בבנק לאומי ותנועת [[הפועל המזרחי]] בבנק המזרחי היו בעלים שהחזיקו באחוז אפסי של ההון, אך בכל מניות השליטה. נציגי הבעלים היו במשך רוב השנים גם חברי מפלגות השלטון (במיוחד "[[המערך]]" וה[[מפד"ל]]) או מקורבים להן. ראשי הבנקים, [[יעקב לוינסון]] בהפועלים, [[ארנסט יפת]] בלאומי, ואהרן מאיר בהמזרחי ניהלו את הבנק עבור בעלים שלא הבינו ולא התערבו בניהולו, ולמעשה העניקו למנהלים שכירים אלו יד חופשית לחלוטין לעשות כרצונם. הבנק החשוב הרביעי שהצטרף, [[דיסקונט]], היה בבעלות [[משפחת רקנאטי]]. ראשו, [[רפאל רקנאטי]], נגרר לוויסות תחילה באי-רצון אך בלי יכולת לעמוד בפיתוי, והמשיך בו אחר כך מחוסר יכולת להתנתק ממנו.
 
תרומה חשובה לא פחות לוויסות העלה מבנה ההון במשק הישראלי. במהלך השנים שמאז קום המדינה התייחסו ממשלות ישראל לבנקים כערוץ לגיוס כספים למימון הוצאותיהן, כשהן מכתיבות לבנקים כיצד יושקעו כספיהם. שליטה זו, בצירוף לשליטה בשער הריבית, אפשרה לממשלה ל"הדפיס כסף" באמצעות רכישת אגרותיה על–ידי הבנקים כמעט בכל מצב. נוסף על–כך, בתחומים רבים תפקדו הבנקים על בסיס ההנחה כי הלוואותיהם או השקעותיהם בגורמים הכלכליים המרכזיים במשק הישראלי, כמו חברות הסתדרותיות, [[קיבוץ|קיבוצים]], [[מושב|מושבים]]ים וכדומה, נעשות לפי רצונו של השלטון וכי הממשלה תהיה ערבה לכספי הלוואות אלו במקרה הצורך.
 
שילוב זה, של בעלות בלא אחריות, הנחה שהממשלה תכסה כל הפסד, ועמדת עוצמה מול השלטון, הוביל את הבנקים לתחושה כי ביכולתם לעשות כרצונם, בלי שיאלצו לשלם על–כך את המחיר. הבנקים החלו לעשות שימוש בכלי הוויסות כדי להשיג "כסף קל" בהנפקות חוזרות ונשנות של מניות, עד שבתחילת שנות השמונים כבר היוו מניות הבנקים למעלה מ-90 אחוז מכלל המניות המונפקות בבורסה. בכסף שגייסו השתמשו הבנקים כדי להעניק הלוואות ולהשקיע כספים, פעמים רבות בלי בחינה נאותה של יציבותו של הלווה. נוסף על כך, בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים התרחבו הבנקים במהירות עצומה, הוסיפו אלפי עובדים ובנו מאות סניפים (תופעה שכונתה על–ידי "[[הגשש החיוור]]" בבדיחות הדעת "בנק בכל חור"). מנהלי הבנקים והפקידים הבכירים בהם העניקו לעצמם משכורות עצומות והוציאו כספים שתאמו את רווחי הבנק הנומינליים, אך לא היו קשורים לרווחיותו הריאלית.
אחוז העלייה מעל לעליית [[מדד המחירים לצרכן|המדד]] שהניבו מניות הבנקים הלך וירד, משיעור של 41 אחוז מעל למדד בשנת 1980, ל-34 בשנת 1981 ו-28 אחוז בשנת 1982. מסלולי השקעה אחרים, ובמיוחד רכישת [[דולר אמריקני|דולרים]], הפכו למסלול חלופי מושך יותר, והבנקים נאלצו לגייס עוד ועוד כספים מ[[מקלט מס|מקלטי המס]] שלהם בחו"ל כדי להמשיך ולקיים את אשליית ההשקעה ה"בטוחה" במניותיהם.
 
בשנים שקדמו לפרוץ המשבר, פעולות ויסות שערי המניות איפשרו את קיומו של שוק פעיל למניות בנקאיות. הציבור העדיף את ההשקעה במניות על פני השקעה אחרת, אפילו לטווח קצר. בשוק המניות ניתן היה למכור מניות חדשות בסכומים ניכרים לציבור. היו מקרים שבהם היה הבנק מעמיד לרשות הלקוח אשראי בסכום זהה לסכום שבו רכש מניות חדשות. ההנחה הייתה כי ההכנסה מעליית שער המניה תהיה גדולה יותר מסכום ה[[ריבית]] שיהיה על הלווה לשלם לבנק. ויסות שערי מניות הבנקים גרם לתופעה המקובלת בשווקים בכלל וגם בשווקים הפיננסיים: כאשר השוק המשני, השוק לסחורה משומשת, בניירות ערך - ה[[בורסה לניירות ערך]], פועל במגמת עלייה, היזמים מצליחים למכור סחורה נוספת בשוק לסחורות חדשות ומנפיקי ניירות ערך מוכרים מניות נוספות ב[[השוק להנפקות חדשות|שוק להנפקות חדשות]]: מילוות מדינה, איגרות חוב, אופציות.
 
ממדי ה[[הון עצמי|הון העצמי]] עלו לרמה שבה המוסדות הפיננסיים מחו"ל נתנו אמון באיתנות הכספית של הבנקים המקומיים. [[הלימות ההון]] עמדה בדרישות שוקי הכספים הבינלאומיים, והאמון שלו זכו הבנקים איפשר להם להגדיל את האמצעים הפיננסים שהועמדו לרשותם. הבנקים בישראל לוו ממוסדות פיננסיים מחו"ל סכומים הולכים וגדלים. ה[[מנוף פיננסי]] שנוצר היה בתהליך עלייה. כך, ההון העצמי המוגדל איפשר לבנקים לקבל עוד אמצעים לעשיית עסקים: מתן הלוואות לאוצר המדינה ולחברות עסקיות והפקדת פיקדונות נוספים במוסדות כספיים.
 
למעשה מדובר בתופעה שיש לה שני היבטים:
* יחס הלימות ההון הוא מושג מתחום הנורמות המקובלות. יחס מסוים נדרש מבנק המבקש ללוות כספים בשוקי הכספים וההון, בעיקר הבינלאומיים. המלווים מבקשים לראות הלימות הון מינימלית שתבטא את הסיכון שהם נוטלים על עצמם. ככל שהלימות ההון גבוהה יותר, המוסדות המלווים כספים לבנקים נוטלים על עצמם סיכון נמוך יותר.
* המנוף הפיננסי הוא מושג כלכלי-עיסקי. הבנקים שואפים למנוף גבוה ככל האפשר. כאשר הבנק מבצע עסקים, ההכנסה שלו היא ממרווח הריבית, ההפרש בין הריבית שהוא מקבל לבין הריבית שהוא משלם. לכן, ככל שיעשה יותר עסקים הוא ירוויח יותר. הוא מוגבל לכך על יחס הלימות ההון, שהיא הנורמה המקובלת לבחינת יציבות העסקית של הבנק.
 
ויסות שערי המניות עודד את הציבור להשקיע במניות הבנקים ובמקביל איפשר לבנקים להגדיל את היקף עסקיהם. כך החלו הבנקים ([[בנק הפועלים]], [[בנק לאומי]], [[בנק דיסקונט]], [[בנק המזרחי]], [[בנק אגוד]] ו[[בנק כללי]]) בפעולות לוויסות מחירי מניותיהם. [[הבנק הבינלאומי]] לא נהג בשיטה זו.
 
==פרוץ המשבר==
בתחילת שנת 1983 התחולל משבר בשוק המניות, כולל במניות בנקים. ההיצעים הכבדים במניות חייבו את הבנקים להשקיע סכומים גדולים מאוד בשמירת יציבות מניותיהם. לראשי האוצר ול[[נגיד בנק ישראל]] היה ברור כי המצב הקיים אינו יכול להימשך. נגיד בנק ישראל, [[משה מנדלבאום]], שר האוצר, [[יורם ארידור]], ומנכ"ל האוצר, פנו אל הבנקים במהלך החודשים ינואר-מרץ 1983, בדרישה לצמצם בהדרגה את הוויסות. ראשי האוצר נמנעו לחשוף לציבור כי הפעילו לחץ על הבנקים מחשש ליצירת פאניקה. ראשי האוצר ביקשו לבצע [[פיחות]] גדול שישמש אמתלה להפסקת הוויסות. אך הפיחות שבוצע באוגוסט, בשיעור של שמונה אחוזים, לא הביא לתוצאה המבוקשת. היצעי מניות הבנקים נמשכו גם בחודשים הבאים. בספטמבר הגיעו ההיצעים לשיא חדש. הציבור מכר בהתמדה את מניות הבנקים וקנה במקומן דולרים.
 
ב-[[2 באוקטובר]] 1983 פרץ המשבר בכל עוזו: באותו יום מכר הציבור מניות בנקאיות בסכום הגבוה מהמכירות שבוצעו בכל חודש ספטמבר. אחרי יום נוסף של היצעים גדולים, הופיע שר האוצר בטלוויזיה וטען: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הכחשתו של ארידור הבהירה היטב כי בשלב זה הציבור דווקא כן מכתיב לממשלה את המהלכים. היה ניסיון להגביל קניית דולרים כך שלציבור לא יהיה כדאי למכור את המניות שברשותו.
 
המשבר גבר ב-[[5 באוקטובר]]. בבורסה הופיעו היצעים גדולים של המניות. למחרת, ב-[[6 באוקטובר]], שזכה לכינוי "יום חמישי השחור" הייתה הסתערות המונית של מוכרים. היה ברור לכל כי ההתמוטטות היא עניין של ימים ספורים. הבנקים הצהירו כי אינם מסוגלים עוד לקלוט היצעים נוספים בלי מימון מהמדינה. בפגישה בביתו של שר האוצר הוצע לבצע את תוכנית בנק ישראל: לתת למניות ליפול לרמה נמוכה יותר ובסכום משוער, עד 20 מיליארד ש"ח, לרכוש את המניות. [[אברהם יוסף שפירא]], יושב ראש [[ועדת הכספים]] של [[הכנסת]], הציע להפסיק את הוויסות, אך להעניק ערבות מדינה למניות הבנקאיות שבידי הציבור, וכך היה. הבורסה נפתחה שוב ב-[[24 באוקטובר]] לאחר שבוצע פיחות של 23 אחוז בשער השקל. חלק מהציבור, שלא קבל את הצעת הממשלה, מכר את מניותיו בשער נמוך ב-17% משער המניות בטרם הופסק המסחר בבורסה.
 
==הגורמים למשבר==
מדיניות הגורמים במשק לוויסות שערי מניות הבנקים, שהביאה למשבר מניות הבנקים פורסמה בדיעבד. השיקולים והמסמכים שהוצגו בפני "ועדת בייסקי" ובתי המשפט היו אלה שנחשפו לציבור אחרי המשבר. כמו כן, היו שינויים בראשי המשק: בתקופה הרלוונטית התחלפו ארבעה שרי אוצר ושלושה נגידי בנק ישראל.{{הערה|1=שרי האוצר : [[יהושע רבינוביץ]], [[שמחה ארליך]], [[יגאל הורביץ]] ו[[יורם ארידור]]. נגידי בנק ישראל: [[משה זנבר]], [[ארנון גפני]] ו[[משה מנדלבאום]]}} ועדת בייסקי ובתי המשפט לקחו עובדה זו בחשבון וכמעט לא ניתן היה להצביע ישירות על אחריותם של הגורמים הציבוריים למשבר המניות.
 
{{ציטוט|תוכן=אולם האמת לאמיתה טמונה בעיקר במסמכים, באמירות, במעשים ופעולות כפי שאלה זכו לתיעוד כזה או אחר בתקופת ההתרחשויות עצמה. לאחר זמן אפשר שנשתכחו דברים אצל עדים שאינם בעלי נגיעה בעניין, שעה שנתבקשו, לאחר שנים, לספר את הידוע להם בעניין זה או אחר שלא נשתמר בתודעתם.
|מקור=סעיפים 46-4846–48 פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"}}
לא כן באשר לבנקים, הצמרת הניהולית נשארה ברוב התקופה אותה צמרת.
נסקור את יחסם של הגורמים במשק לויסות ולמשבר שבא בעקבותיו, בדרך כלל כפי שהוצג בדיעבד.
 
===הבנקים===
הביקורת החריפה ביותר הופנתה כלפי הבנקים: נטען כי הסוחרים מטעם הבנקים בבורסה הגדילו, באורח מלאכותי, את נתוני הביקוש למניות והביאו לעליית שעריהן. כך הגבירו הבנקים את יכולתם לגייס הון מהציבור במסגרת הנפקות חדשות, ברוב התקופה, שבה בוצע הויסות. מנהלי הבנקים פעלו, בלשון בית המשפט:
 
{{ציטוט|תוכן=באורח שיטתי ובמתכוון, להונות את המשקיעים ולמנוע מהציבור ומלקוחות הבנקים מידע נכון ומלא בדבר פעולות הוויסות, המשמעויות שלהן והסיכונים הכרוכים בהם. בהתנהגותם בניהול מדיניות הוויסות ובקידומה. הם הביאו להעלאת שערי המניות של הבנקים לממדים מלאכותיים ומנופחים. בכך יצרו תלות מוחלטת של רמת השערים בהמשך רציף של פעולות הוויסות.
 
לדעת בית המשפט, מנהלי הבנקים היו מודעים לכך, שמתרחב וגדל הנתק בין שערי המניות וערכן הכלכלי הממשי, וכפועל יוצא מכך מתרחב הצורך בגידול האמצעים הכספיים שעל הבנקים לגייס למימון הוויסות. תופעה זו, שלא יכולה הייתה להתמיד עד אין סוף, עלולה הייתה לגרום להפסקת הוויסות ולחשיפת הבנקים להפסד אדיר של אמצעיו, שניתנו למימון הויסות.
|מקור=פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"}}
 
באופן ספציפי בית המשפט ביקר את הנהלות הבנקים על מדיניותם בתחום שיווק המניות והייעוץ הניתן בבנקים. '''הופעלה מערכת ממוסדת ומסועפת של מנגנוני ייעוץ שהיו מצויים בסניפי הבנקים''' . מנגד ניצב ציבור בעלי עסקים ואזרחים מן השורה, המבקשים להבטיח את כספם ושואלים עצה והדרכה בסניפי הבנקים שאליהם הם מורגלים לפנות ושעמם הם עוסקים דרך שיגרה.
 
תגובת בנק לאומי לקביעת בית המשפט הייתה כי "מסיבות שונות, תמכו [[ממשלת ישראל]] ו[[בנק ישראל]] בנהירת הציבור אל מניות הבנקים".{{הערה|שם=leumi|1='''לאומי 100 שנה''', [[תל אביב]], [[2003]], עמוד 87}}.
 
===אוצר המדינה===
===בנק ישראל===
משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בתקופה הרלוונטית, טען כי בפני הבנקים עמדו קשיים בלתי נסבלים בשמירה על הלימות ההון שלהם בתנאי האינפלציה. בין היתר התבטא הנגיד:
{{ציטוט|תוכן=אני במקומם הייתי מוסר לממשלה את המפתחות במקום לעשות ויסות. הייתי אומר להם רבותי: "אין לנו מקורות - ההון שלנו נשחק אנחנו לא מוכנים כך לעבוד".|פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"}}
משרד האוצר לא היה מוכן לכך. מנכ"ל האוצר סדן טען כי יש בעיה פרגמטית: "הבנקים שלנו הם מקור ההלוואות של מדינת ישראל. הם לווים בחו"ל וכוחם נובע מהעובדה שהם אינם ממשלתיים".
 
 
===הבורסה לניירות ערך===
[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב]] המליצה{{הערה|1=בתסקיר יוסי ניצני (שהיה אז מנהל הבורסה) אל מר גרינברג מבל"ל ואל נציגי חברי הבורסה האחרים, מ-18 באוגוסט 1978}}להקים גופים אשר יהיו מוכנים לקבל על עצמם "לעשות שוק" בניירות ערך. הנהלת הבורסה סברה כי יהיו סוחרים שיהיו מוכנים להחזיק מלאי מסוים למטרת מסחר. אם יקבעו [[עושה שוק|עושי שוק]] בניירות ערך יוכלו אלה לפעול בהתאם לנהוג בבורסות של [[הבורסה לניירות ערך בלונדון|לונדון]] ו[[הבורסה לניירות ערך בניו יורק|ניו יורק]]. מנהל הבורסה הגדיר את מושג הוויסות כך: "התערבות במסחר בנייר ערך בתגובה על מצבי ביקוש או היצע העלולים לגרום לתנודות שער חריפות, תוך היקף עסקות קטן יחסית למקובל בנייר ערך זה".
 
בפועל, בתקופה שקדמה למשבר ואולי גם לאחריו, לא רק במניות הבנקאיות, מילאו תפקיד זה גורמים קיימים בבורסה לניירות ערך. רק שתפקידם לא מוסד כמקובל בבורסות לניירות הערך בארצות המפותחות.
 
===רשות ניירות ערך===
[[רשות ניירות ערך]] קבעה כי נושא הוויסות חייב למצוא את ביטויו ב[[תשקיף|תשקיפים]] אשר צריכים לגלות בדרך נאותה את דבר הוויסות וגם את היקפן של פעולות הוויסות המבוצעות במסחר בבורסה. הרשות דרשה לגלות את היקף פעולות הוויסות בתשקיפים. כן שאפה הרשות לקבוע הבחנה בין פעולות ויסות לגיטימיות לבין אלו הנראות לה כפסולות. עד לפרוץ המשבר, הרשות טרם הספיקה להתקין כללים והנחיות מחייבות בנושא הוויסות.
 
===בעלי השליטה בבנקים===
בעלי השליטה בבנקים - [[חברת העובדים]] של [[ההסתדרות]] בבנק הפועלים, [[אוצר התיישבות היהודים]] בבנק לאומי ותנועת [[המזרחי]] בבנק המזרחי - לא התערבו במדיניות ויסות מניות הבנקים. חברי ה[[דירקטוריון|דירקטוריונים]] של הבנקים היו ברובם אנשי משק שנזקקו לשירותי הבנקים ונבחרי הציבור. ראשי הבנקים - [[גיורא גזית]] בבנק הפועלים, [[ארנסט יפת]] בבנק לאומי ו[[אהרן מאיר]] ב[[בנק המזרחי]] - נחשבו על ידי בעלי השליטה בבנק למומחים בבנקאות, והייתה להם יד חופשית לנהל את העסק הבנקאי בהתאם למומחיותם. [[בנק דיסקונט]], בבעלות משפחת רקנאטי, הצטרף אף הוא לפעולות ויסות שערי המניות. הייתה זו הדרך היחידה לשמור על חוג לקוחות הבנק הן בתור משקיעים במניות והן במסגרת מקבלי אשראי.
 
==ועדת בייסקי==
בעקבות המשבר בבורסה הגיש מבקר המדינה מסמך ביקורת ובעקבותיו החליטה [[הוועדה לענייני ביקורת המדינה]] של הכנסת, בינואר 1985, על הקמת [[ועדת חקירה ממלכתית]]. לראשות הוועדה מונה [[משה בייסקי]] - שופט בית משפט העליון והשתתפו בה השופט [[ורדימוס זיילר]] והפרופסורים זאב הירש - ניהול בינלאומי,{{הערה|1=[http://www.lahav.ac.il/Teachers/LecturerDetails.asp?LecturerID=60 אוניברסיטת תל אביב]}}, מרשל סרנת - מינהל עסקים והשקעות ו[[דניאל פרידמן]] - משפטים. באפריל 1986 הגישה ועדת בייסקי את מסקנותיה.
 
הוועדה הגיעה למסקנה כי המשבר באוקטובר 1983 נבע באופן ישיר וברור מוויסות המניות. הוועדה הצביעה על העבירות הפליליות שלכאורה בוצעו במהלך הוויסות:
* מתן עדות שאינה אמת על ידי מי שהופיע בפני הוועדה.
 
בעקבות מסקנות הוועדה הודחו ארבעה מבין ראשי הבנקים המסחריים שוויסתו את מניותיהם. כן נקבע כי הם לא ימלאו יותר כל תפקיד בכיר במערכת הבנקאות הישראלית, על שלוחותיה בארץ ובחו"ל.
 
נגד [[המגזר הציבורי בישראל|עובדי הציבור]], במשרד האוצר, בבנק ישראל ואחרים, לא הוסקו מסקנות כלשהן, אף שהדו"ח קבע כי נהגו ברשלנות ובחוסר אחריות. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, נאלץ להתפטר מתפקידו, אך אחרים המשיכו לפעול במערכת הכלכלית ואף במערכת הבנקאות. מסקנות הוועדה בתחום המנהלי היו שיש להפריד בין ניהול עסקי בנק מסחרי לבין ניהול תיק ההשקעות של [[קופת גמל|קופות הגמל]] ו[[קרן נאמנות|קרנות הנאמנות]].
{{ציטוט|תוכן=החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים בשל העדר "עניין לציבור", בטילה. אנו מחזירים העניין ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כן אנו מורים, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, בשל העדר "עניין לציבור", בטלה. לאחר סיום דיוניה של מועצת רואי החשבון, על היועץ המשפטי לממשלה לשוב ולעיין בחומר הנוגע לרואי החשבון, ולהחליט האם יש בו חומר ראיות לכאורה להעמדתם של רואי החשבון לדין.|מקור=בג"ץ 935/89 אורי גנור ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה}}
 
בשנת [[1990]] הועמדו ראשי הבנקים וחמישה [[רואה חשבון|רואי חשבון]] ל[[דין פלילי]] בבית המשפט המחוזי בירושלים, והם נמצאו אשמים בעבירות שונות על ידי השופטת [[מרים נאור]] ‏‏.{{הערה|1=‏תת"פ 524/90 מדינת ישראל נגד בנק לאומי ואחרים, ניתן ב-10 באפריל 1994‏‏1994}}. מרבית המורשעים ערערו על הרשעתם ל[[בית המשפט העליון]]‏‏,{{הערה|1=[http://www.hamishpat.com/Courses/99636/636-verdict-2910-94-yefet.htm ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואחרים נגד מדינת ישראל], ניתן ב-28 בפברואר 1996‏1996}}, וזה קיבל חלק מהערעור ודחה חלק אחר, והקל בעונשם של המורשעים.
 
==השלכות המשבר==
לאחר המשבר, ולמרות המלצות ועדת בייסקי, המשיכו הבנקים לעמוד מאחורי ההשקעות העקיפות בבורסה באמצעות קרנות הנאמנות, קופות הגמל ושוק ההנפקות החדשות. בתחילה ניסו הבנקים למנוע יישום של חלק מהמלצות הוועדה, בייחוד אלה שעסקו בהפרדת שוק ההון מהתערבות הבנקים. במובנים רבים גם העברת השליטה על הבנקים לידי הממשלה פעלה לטובת היחס המקל לבנקים. מצב זה תרם אף למשברים נוספים בבורסה, אם כי בקנה מידה קטן לעומת המשבר בשנת 1983. לעומת זאת, חדלו הבנקים לתת אשראי לקניית מניות חדשות.
 
לאחר שמדינת ישראל הצליחה למכור את רוב מניות הבנקים שהיו בבעלותה הוקמה בשנת [[2004]] [[רפורמת בכר|ועדת בכר]]. הוועדה הגיעה לאותן מסקנות כמו אלו של ועדת בייסקי עשרים שנים קודם לכן: יש להפריד בין ניהול הבנקים לבין ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל, הוצע לאפשר מתן הלוואות לציבור גם על–ידי גורמים חוץ בנקאיים, כמו [[חברת ביטוח|חברות ביטוח]]. במקביל, לבנקים הותר לעסוק גם בעסקי [[ביטוח]]. מסקנות אלו אושרו על–ידי הממשלה והכנסת ונכנסו לתוקף בסוף 2006. הבנקים חויבו למכור את מניות החברות שניהלו את קרנות הנאמנות וקופות הגמל שהיו בניהולן. בפועל, עד לסוף שנת 2006, מכרו הבנקים את רוב המניות, שהיקנו להם את ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל ל[[חברת ביטוח|חברות ביטוח]] ולחברות פרטיות. במקביל, אושר בחוק לבנקים לקבל דמי הפצה מהקרנות והקופות, כנהוג במכירת ניירות ערך לציבור.
 
בתחום החשבונאות, פס"ד הבנקאים הוביל לדיווח חשבונאי על פי הסטנדרט הכפול. משמעו של עיקרון זה הוא שלא די בכך שהדו"חות הכספיים יקיימו כללי חשבונאיים מקובלים אלא עליהם גם לשקף נכונה את מצבו העסקי של התאגיד.
! האירוע
|-
| עד שנת [[1970]]
| {{ערך מורחב|ויסות שערי ניירות הערך קודם למשבר מניות הבנקים בישראל}}
|-
| 1972
| ויסות המניות הבנקאיות מתעצם.
|-
| 1975 - [[1981]]
| שערי מניות בנקים עולים.
|-
| [[1979]]
| מניות הבנקים הופכות להשקעה לטווחים קצרים.
|-
| 1979 - [[1981]]
| אינפלציה קשה וחמורה - למעלה מ-100% לשנה.
|-
| 1981
| "היה ברור לבנקאים שלא יכולים להמשיך בוויסות לאורך זמן ושהפסקתו תגרום לנפילת שערי מניות הבנקים".
|-
| [[1983]]
| הבורסה מגלה אי-יציבות, המתבטאת במהפכים ובתנודות חריפות בשווי המניות הבנקאיות.
|-
| [[6 באוקטובר]] [[1983]]
| [[שר האוצר]] מחליט לסגור את הבורסה ומפסיק את המסחר במניות.
|-
| [[24 באוקטובר]] [[1983]]
| מתחדש המסחר בבורסה. מניות הבנקים יורדות ב17%.{{הערה|1=ראו הלוח לעיל }}
|-
| [[7 בינואר]] [[1985]]
| הוועדה לבקורת המדינה מחליטה על הקמת ועדת החקירה.
|-
| [[16 באפריל]] [[1986]]
| מוגש דו"ח ועדת החקירה - [[דו"ח בייסקי]] - שנתבקשה לחקור את כל העובדות והגורמים שהביאו לוויסות המניות הבנקאיות.
|-
| [[12 בנובמבר]] [[1989]]
|-
| [[29 בפברואר]] [[1996]]
| פסק דין סופי ב[[בית המשפט העליון]] - מבוטלים עונשי המאסר נשאר הקנס הכספי.
|}
 
 
==מקורות==
* [http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/PADI-P-2-221-L.doc פסק הדין של בית המשפט העליון ב"משפט הבנקאים"] - פסק הדין, המשתרע על עמודים רבים, מהווה סיכום של האספקטים המשפטיים של הוויסות.
 
==לקריאה נוספת==
* שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, [http://bnarchives.yorku.ca/177/02/840000FB_Israel_Aristocracy_of_Finance.pdf המיוחסים - אצולת ההון של ישראל], הוצאת כדים, 1984
* [[דוד קליין]], [http://www.bankisrael.gov.il/he/NewsAndPublications/LecturesSpeechesAndPresentations/Pages/neumim_neum136h.aspx על משבר מניות הבנקים ב-1983] באתר [[בנק ישראל]]
* סטלה קורין ליבר, [http://www.globes.co.il/news/docview.aspx?did=720994 "הרפתקה פיננסית עד איבוד שליטה"], באתר גלובס
* {{ynet|דורית בר|בייסקי: הוועדה שלנו הייתה ברכה לבטלה|2775918|7 באוקטובר 2003}} - ראיון עם משה בייסקי
* [http://long.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=97:2009-03-14-12-04-04&catid=36:2009-01-03-18-57-46&Itemid=56| מאמר שסוקר את מקרי הקריסה של בנקים בארץ ]וההשלכות שלהם על הציבור באתר לונג הפורום הכלכלי.