יהושע השל ייבין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 6:
 
==קורות חיים==
יהושע השל ייבין נולד בשנת [[1891]] בעיר [[ויניצה]] שבדרום-מערב [[האימפריה הרוסית]] ([[אוקראינה]]) למשפחה מן המעמד הבינוני המבוסס. בגיל ארבע וחצי התייתם מהוריו, ישראל ייבין, מצאצאי רבי [[יעקב יוסף מאוסטראה]], ורחל לבית מרשלקוביץ, ועבר לגור ולהתחנך אצל סבתו האמידה מצד אמו ב[[מזריץ']].
 
ייבין קיבל חינוך מסורתי, בתחילה למד אצל [[מלמד]] פרטי [[תורה]] ו[[שישה סדרי משנה|ש"ס]] ואחר למד ב[[הגימנסיה העברית (כללי)|גימנסיה עברית]] ב{{ו|וילנה}}. כבר בנעוריו התבלט בזיכרונו ובידיעותיו, ובגיל שמונה ידע את כל [[ספר ישעיהו]] בעל-פה.
שורה 13:
 
מגיל צעיר היה ייבין ציוני, ובהיותו סטודנט הצטרף לאגודה הציונית "יבנה". כן היה פעיל באגודת "[[חובבי שפת עבר]]", בה הרצה, בעברית.
 
בתקופה זו התחיל גם את דרכו הספרותית כסופר דו-לשוני, ב[[יידיש]] ובעברית. הוא פרסם סיפורים, שירים ודברי הגות בכתבי העת המרכזיים ביידיש ובעברית. בשנת [[תרע"ט]] ב[[אודסה]] התפרסם סיפורו "בין צללי ערב" בכתב העת "משואות" שבעריכת [[משה גליקסון]].
 
שורה 30:
בשנת 1930 ייסדו, ייבין, אצ"ג ואחימאיר את "[[ברית הבריונים]]", תנועת המרי הראשונה בבריטים. הם הראשונים שהכריזו על הבריטים כעל "שלטון זר". ביוני 1933, כשנרצח [[חיים ארלוזורוב]] בחוף הים ב[[תל אביב]] הואשמו קבוצת "ברית הבריונים" ברצח. כמה מהם נעצרו וישבו ב[[בית הסוהר המרכזי בירושלים]]. ייבין ישב כארבעה חודשים בכלא (שוחרר ב-30 בנובמבר 1934), כשד"ר אב"א אחימאיר ישב כשנה במעצר.
 
לאחר מאסרו של ד"ר אבא אחימאיר בשנים 1932 – 19341932–1934 שימש ייבין כעורך "[[חזית העם]]", ועד שנעצר ונשפט ערך בפועל את עיתון [[הירדן (עיתון)|הירדן]] של התנועה הרוויזיוניסטית.
 
במאמרו "אופוזיציה או תנועת שחרור" שהתפרסם בעיתון "[[חזית העם]]" מיום 26.8.1932 באוגוסט 1932 כתב ייבין:
"'''אנו רוצים שכל המון בית-ישראל יעמוד תחת דגל המרי, גרעין המרי החדש, הרעיון המהפכני שנזרע באב תרפ"ט, ורק אז תבוא התקומה...'''". ייבין וחבריו מהאגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית הגיעו להכרה כי הלקח מ[[פרעות תרפ"ט]] הוא שהשותפות עם [[בריטניה]] הגיעה לקצה ויש להשתמש בכוח כדי להגשים את מטרות ה[[ציונות]]. לעומתם החזיק [[זאב ז'בוטינסקי|ז'בוטינסקי]] בדעה שיש להמשיך את שיתוף הפעולה עם הבריטים וללחוץ על הממשלה כדי שזו תחזור לתמיכתה בציונות. בשנת 1932, כתב לו [[זאב ז'בוטינסקי|ז'בוטינסקי]] את הדברים הבאים:
 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=קשה למצוא בשורות הציונות כולה אנשים שאכבד ואעריץ אותם כמו שהנני מכבד ומעריץ את אדוני ואת א' א' [אדון אחימאיר] גם בעבור נדיבות הקרבן שבכם וגם בעבור כשרונכם. אני רואה בכם, וגם במיטב חבריכם הסובלים סבל על קדושת לבם, את מורַי ורבותי בנוגע למצוות הקרבן העצמי. אבל קדושתכם היא טעות בעינַי, היא מהרסת דברים שהם יקרים בעינַי, היא מחריבה את הבניין שכה עמלתי להקימו, ויוצרת במקומו היכל שאינני רוצה בו. לא אלך עמכם.}}
שורה 41:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וי. ה. ייבין, זה הסופר כביר הרוח, שחישל במאמריו את רוחה של התנועה, שנרדפה תמיד קשות על ידי אויביה, הבחין היטב בכיוון דרכו של ז'בוטינסקי ובמשמעותה של מלחמתו... לייבין היה, איפוא, ברור לגמרי שז’בוטינסקי לא היה רק אבי המרי העברי, אלא גם "פורץ המבוא" לחיל המרד, שיאַפשר את הקמת המדינה היהודית.|מקור=זאב ז'בוטינסקי - "במעלה ההר" - מאמר מאת פרופ' בן-ציון נתניהו }}
 
בשנים 1937 – 19391937–1939 שימש כפובליציסט של ה[[אצ"ל]], פרסם מאמרים ב"[[המצודה]]", וב"אומר לעם", בעיתונות המחתרת ובעיתון האצ"ל בפולין "די טאט". בשנת 1939 הקים האצ"ל תחנת רדיו "[[קול ציון הלוחמת]]", את החומר לשידור כתבו [[דוד רזיאל]], [[אברהם שטרן (יאיר)]] וכן ד"ר ייבין. לאחר פילוג אצ"ל והקמת [[לח"י]], פרסם מאמרים אידאולוגים בהתווית דרכה של המחתרת.
 
בשנת 1938 הוציא לאור את ה[[מונוגרפיה]] שלו על שירת אצ"ג: "אורי צבי גרינברג משורר ומחוקק", ספר המנתח את הרעיונות היסודיים בשירת אצ"ג וקובע שבשירתו של אצ"ג גלומה תפיסה חדשה של הציונות והוא מחוקק כלים ודפוסים חדשים.
שורה 48:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=רבות אפשר לכתוב על ידידות זו בין השניים. אם יאמרו לך "קנאת סופרים", הרי שתשיב במלה אחת: "ייבין!". בתולדות התרבות ישנם כמה זוגות רוחניים. אנו נזכרים בביאליק ורבינצקי, במרכס ואנגלס, בהרצן ואוגרייב, בגיתה ושילר. רשימה זו אפשר להרחיב ולהרחיב. עוד כתוב יכתב על הידידות בין אורי-צבי גרינברג וייבין. טרם הגיעה שעתה של כתיבה זו...}}
 
בשנים 1940 – 19481940–1948 המשיך ייבין לעסוק בתרגום ובכתיבה. בהמשך לדרכו הרעיונית והפוליטית; אם לתחנת השידור של האצ"ל, אם סיפור בהמשכים ואם מאמרים לעיתונות הרוויזיוניסטית.
 
בשנים 1949 – 19601949–1960 פרסם ייבין מאמרים וסיפורים ב"[[סולם (כתב עת)|סולם]]", ירחון בעריכת [[ישראל אלדד]] (שייב) שדגל בהקמת [[מלכות ישראל]] ובהרחבת המדינה הקיימת לתחומי גבולות הארץארץ ישראל כפי שהם מתוארים בתנ"ך. ייבין השתתף באופן קבוע ב"סולם" והיה ממעצבי דרכו הרעיונית.
 
בשנת 1959, כשהיה כבר עיוור ולא יכול היה לקרוא, זכרונו הפנומנלי עמד לו והוא זכה בתואר '[[חידון התנ"ך |חתן התנ"ך]]' במבחןבחידון הארצי השני לתנ"ך במעמד ראש הממשלה דאז, [[דוד בן-גוריון]]{{הערה|{{דבר||ד"ר יהושע ייבין הוכתר חתן התנ"ך|1959/10/22|00112}}}}.
 
בשנת 1960, פרסם את ספרו, שפרקים ממנו התפרסמו ב"סולם", על עיקרי תורת ואמונת ישראל "בשבילי אמונת ישראל". על ספר זה כתב לו הרב הראשי דאז, הרב [[יצחק ניסים]]:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=עתה קראתי בספרך ונוכחתי לדעת מה רבה איכותו. דברי טעם שזורים בכושר ביטוי עז ויונקים משרשי האמונה - שהיא יסוד היסודות ועיקר העיקרים של היהדות. ולואי שיופץ ספרך זה באלפי ישראל ויהפכו בו בני הדור הצעיר התוהה שלנו אולי יחזקו לבבם באמונה וישובו אל מקור מים חיים.}}
 
בשנת 1966 קיבל את [[פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר]] על מכלול עבודתו הציבורית והספרותית למען רעיון מלכות ישראל{{הערה|{{מעריב|ח. יעד|הרעיון: מלכות ישראל השלמה|1966/10/26|01303}}}}.
 
בשנת 1970 נפטר בירושלים והוא בן 79.