אשם תורם כהגנה יחסית – הבדלי גרסאות

 

עלייתה של דוקטרינת האשם התורם היחסי נתמכת על ידי ניתוחים כלכליים הטוענים כי כאשר אין בידי בתי המשפט מידע מושלם בנוגע לאירוע, תיחשב זו כגישה היעילה ביותר.{{הערה|1=Ben-Shahar & Bar Gil, ראו ה"ש 51 לעיל, עמ' 29.}} בן שחר ובר גיל מעמידים עובדה זו למבחן ומגיעים לשתי מסקנות. הראשונה היא כי קיימים מקרים של חוסר וודאות ראייתי בהם העלויות הכוללות יהיו פחותות יותר בשימוש בדוקטרינת [[האשם התורם המוחלט]] מאשר בשימוש בדוקטרינת האשם התורם היחסי.{{הערה|1=Ben-Shahar & Bar Gil, ראו ה"ש 51 לעיל, עמ' 30.}} המסקנה השנייה היא כי היעילות הכלכלית במצב של פערי מידע, קרי, כאשר המזיק/ניזוק אינו יודע מה מפעולותיו ייחשב כרשלנות, אינה תלויה בדוקטרינת האשם המיושמת, אלא בתהליך בחירתו העצמית של כל מזיק/ניזוק לאמצעי הזהירות בהם ינקוט.{{הערה|1=שם, שם.}} הכוונה היא כי לא ניתן לתלות במצבים של פערי מידע את אימוץ דוקטרינת האשם התורם היחסי ביעילותה הכלכלית.

 

==הערות שוליים==