הבדלים בין גרסאות בדף "אשם תורם"

נוספו 5,312 בתים ,  לפני 4 שנים
(חלקים נלקחו מאשם תורם כהגנה מוחלטת)
טענת '''אשם תורם''' ב[[דיני נזיקין]] היא טענת הגנה משפטית של נתבע בעילה נזיקית, שיש באפשרותו להעלותה כנגד התובע במהלך המשפט. נטל הוכחת האשם התורם מוטל על כתפיו של הנתבע. על ההשפעה הראויה של התקיימות אשם תורם על תוצאות התביעה קיימות דוקטרינות שונות. על פי דוקטרינת [[אשם תורם כהגנה יחסית]], הנהוגה ב[[ישראל]] וברוב מדינות העולם, האשם התורם מפחית את היקף הפיצויים המגיע לניזוק, בהתאם לחומרת אשמתו התורמת. לעומת זאת, על פי דוקטרינת [[אשם תורם כהגנה מוחלטת]], משנקבע שהניזוק אחראי באופן חלקי לנזקיו, במידה שמעל סף כלשהו, הרי שאין המזיק חייב כלל בפיצויו של הניזוק.
{{פירושונים|
 
* [[אשם תורם כהגנה יחסית]]
== האשם התורם בחוק הישראלי ==
* [[אשם תורם כהגנה מוחלטת]]
 
* [[אשם תורם וקטינים]]
האשם התורם נדון בחוק הישראלי בסעיפים 64-69 בפרק ד' ל[[פקודת הנזיקין]].
}}
 
* בס' 64 לפקודה מצויה ההגדרה לאשם. החלק הראשון של ההגדרה מגדיר אשם, ככולל כל התנהגות המבססת את האחריות בנזיקין, היינו, הוא נוגע לאשם היוצר אחריות, מובן זה מתייחס בראש ובראשונה להתנהגותו של המזיק. החלק השני לעומת זאת נוגע בעיקר להתנהגותו של הניזוק- התובע. מכיוון שהוא מתייחס למעשה או מחדל שהם התרשלות שהזיקה לעצמו - אשם עצמי.
* ס' 68 לפקודה קובע את תנאי הגנת אשם התורם ואת היקפה. בסעיף זה משתקפת בחירתו של המחוקק הישראלי בהסדר של [[אשם תורם כהגנה יחסית]].
* ס' 65-67 לפקודה מטפלים במקרים החריגים בהסדר האשם התורם:
* ס' 65 לפקודה – התנהגות הניזוק הובילה לאשמתו של המזיק, כל מעשה או מחדל גם כשהם כשרים כשלעצמם יובילו להפחתת הפיצויים. בתנאי שהם הסבו את אשמו של המזיק. יש כאן דרישה לקשר סיבתי בין התנהגותו של הניזוק ואשמו של המזיק
* ס' 66 לפקודה – מטרת סעיף זה היא להעניק סמכות מיוחדת לביהמ"ש כאשר אשמו העצמי של הניזוק נגרם גם הוא על ידי התנהגותו של המזיק. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש להקל על הניזוק בהגדילו את סכום הפיצויים שהופחת מכוח ס' 68.
* ס' 67- קובע כי אשם תורם כולל את אשמו של אדם שפלוני אחראי לו.
* ס' 69 – המזיק יכול לטעון טענת אשם תורם נגד מי שתובע מכוחו של המנוח.
 
== ההתפתחות ההיסטורית של האשם התורם במשפט המקובל ==
 
במאה ה-16 מושג הרשלנות כמקור לאחריות עשה את דרכו אל תוך [[המשפט המקובל]]. עם ההכרה ברשלנות כמקור להטלת אחריות התפתחה פרקטיקה שבה תובע אינו יכול לתבוע פיצויים כאשר הוא עצמו נהג ברשלנות. הדין במשפט המקובל היה, בהתאם לדוקטרינת [[אשם תורם כהגנה מוחלטת]], כי אשמו התורם של הניזוק מעניק הגנה מלאה למזיק, וכך גם היה המצב המשפטי ששרר ב[[אנגליה]] וב[[ארצות הברית]] עד לאמצע המאה ה-20.
 
עם זאת, לא כל אשם תורם נחשב כמספיק כדי לשלול את אחריות המזיק לנזקי התובע. בתי המשפט קבעו שרק אשם תורם שאירע בסמיכות להתרחשות הנזק הוא כזה אשר שולל את הפיצוי מהתובע.
 
עם תחילתה של המאה ה-20 החלה מתקפה על דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת. בשנת 1908 [[הקונגרס של ארצות הברית]] חוקק את "חוק אחריות המעביד", אשר עסק בעובדי מסילות הרכבת. החוק קבע את העיקרון שמכונה היום [[אשם תורם כהגנה יחסית]], בעקבותיו נחקקו חוקים נוספים שתמכו בעיקרון האשם התורם היחסי.
מדינות ארצות הברית החלו לנטוש את דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת, והראשונה שבהן הייתה מיסיסיפי בשנת 1910 כאשר אימצה את שיטת האשם היחסי. שלוש שנים לאחר מכן מדינת נברסקה נקטה בשיטת אשם יחסי מרוככת יותר, ובשנת 1931 היה זה תורה של מדינת ויסקונסין. תהליך ההתנערות מהדוקטרינה נמשך וכיום רוב המדינות דחו לחלוטין את [[האשם התורם כהגנה מוחלטת]]. בשנת 1945, חוקק באנגליה חוק האשם התורם הנזיקי, המאפשר חלוקת אחריות במקרים של אשם תורם, בהתאם לדוקטרינת [[אשם תורם כהגנה יחסית]].
 
[[קטגוריה:דיני נזיקין]]