משפחת מטוסי הציפור השחורה – הבדלי גרסאות

דגמי ה-A-12 וה-SR-71 של המשפחה הם מטוסי הסילון המאויישיםהמאוישים הסדרתיים המהירים ומגביהי הטוס בהיסטוריה של התעופה.

בסתיו 1957 ה-[[סי איי איי]] גיבש מכרז, תחת שם קוד GUSTO שדרש מטוס חד מושבי שיוכל לשייט בגובהים בין 24,384 מטר (80,000 רגל) ל-30,480 מטר (100,000 רגל) במהירות שיוט שבין [[מספר מאך|מאך]] 3 למאך 4 וכלל חתך [[מכ"מם]] נמוך בשילוב עם מערכות [[לוחמה אלקטרונית]], תקשורת ואיסוף מודיעין מתקדמים. [[קלארנס ג'ונסון|קלי ג'ונסון]] ואנשי [[סדנת הבואשים]] של חברת [[לוקהיד קורפוריישן|לוקהיד]] בחנו 12 עיצובים למטוס שכונו Archangel, המתקדם והאחרון ביניהם שנבחר כונה A-12. ב-29 באוגוסט 1959 חברת לוקהיד ניצחה במכרז וקיבלה את האישור לבנות את שישיית מטוסי ה-A-12 הראשונים. לתוכנית הפיתוח וההפעלה של ה-A-12 תחת ה-CIA ניתן שם הקוד אוקסקארט (באנגלית: OXCART).

גוף המטוס במאך 3 היה צפוי להתחמם לטמפרטורות גבוהות שחומרים ושיטות ייצור קיימות לא יכלו לעמוד בהן, לכן למעלה מ-93% ממבנה המטוס היה צריך להיות מורכב מסגסוגת [[טיטניום]].{{הערה|SR-71 Blackbird in action, עמוד 10.}} באותה תקופה עיבוד סגסוגת טיטניום היתההייתה תכנולוגיה חדשה יחסית ולכן כלל המכשירים הנדרשים לשם כך היו צריכים להיווצר תוך כדי פיתוח המטוס. קשיים נוספים שהיה צריך להתעלות עליהם היו: מנוע שמסוגל לפעול בתנאי מאך 3, דלק, נוזל הידראולי ו[[חיווט תעופתי|חיווט]] שיכלו לעמוד בטמפרטורות גבוהות. לשם השגת חתך המכ"מם הנמוך במבנה נעשה שימוש חומרים מרוכבים עמידים ששולבו בתוך מבנה מִנְשָׁק זָוִיתִי המורכב בצידי המטוס ונמתח לאורך מבנה הקדמי של הגוף ועד לכנפיים. מבנה המנשק חולק למשולשים, כאשר החלק הפנימי היה מטיטאניום והחלק החיצוני מחומרים מרוכבים סופגי קרינה. מבנה זה כונה "Edge Treatment". בנוסף במקום [[הגה כיוון]] בודד שלרוב מחזיר הרבה קרינת מכ"מם תוכננו שני הגאי כיוון מחומרים מרוכבים המותקנים על בתי המנוע ומוטים כלפי מרכז הגוף.

במהלך תוכנית הפיתוח עלתה הסוגייההסוגיה של השגת הטיטאניום, שנחצב רק בברית המועצות ווב[[דרום אפריקה|בדרום אפריקה]]. בשל האמברגו על דרום אפריקה, אי אפשר היה לרכוש טיטניום משם. לכן ה-CIA יצר מספר חברות קש [[מדינת עולם שלישי|במדינות עולם שלישי]] שרכשו טיטניום מברית המועצות.

בתחילת ספטמבר 1960 חיל האוויר בא עם דרישה למטוס יירוט עתיר ביצועים שבא כמענה למפציצים העל קוליים שקהילת המודיעין האמריקאית האמינה שהרוסים מפתחים, זאת לאחר שתוכנית ה-[[נורת' אמריקת F-108 ראפייר|{{כ}}F-108]] בוטלה. הדרישה הולידה את ה-AF-12 שכלל מכ"מם מסוג [[AN/ASG-12]] מבנה קדמי מוארך, תא טייס גבוה יותר, תא לנווט מאחורי הטייס ומערכות נשק תואמות. הדרישה לחתימת מכ"מם נמוכה לא נכללה בתוכנית ולכן במבנה הקדמי של המטוס מבנה המנשק לא כלל את ה-Edge Treatment. בסדרת ניסויים במנהרות רוח התגלה שהמטוס סובל מחוסר יציבות בציר הסבסוב שנבעה משינויי המבנה לטובת המכ"מם והתא. בשביל לפצות על כך הורכבו שני סנפירים קבועים מתחת לבתי המנועים והוסף סנפיר מתקפל בגחון המטוס.

באוקטובר 1962 כחלק מתוצאות הפלת מטוס ה-U-2 של [[פרנסיס גארי פאוורס]] מעל ברית המועצות וההסכם להפסקת טיסות ביון מאויישותמאוישות בשמיה ה-CIA פנה לקלי ג'ונסון בדרישה למחקר על מטוס ביון בלתי מאויישמאויש תחת שם הקוד TUGBOARD. המטוס היה צריך להיות בעל ביצועים ותכונות דומים וכן מערכות תואמות ל-A-12. בתהליך הפיתוח הוחלט להתאים למטוס [[מנוע מגח-סילון]] במקום מנוע J-58 ולשגר אותו מגב של מטוסי A-12 מותאמים שנקראו M-21. לאחר מספר שיגורים מוצלחים בשיגור ניסוי המל"ט התנגש במטוס האם ושני המטוסים התרסקו. לאחר האסון ה-D-21 שוגרו בעזרת טיל האצה ממטוסי [[B-52]].

בפברואר 1962 דגמי הניסוי הראשונים של ה-A-12 הועברו בחלקים ל[[אזור 51]] בשיירה גדולה. ההרכבה של האבטיפוס הראשון לקחה כשישים ימים והוא החל בניסויי הסעה וריצות המראה. ב-25 באפריל במהלך ניסוי ריצת המראה על המסלול המטוס התנתק מהקרקע, מה שנרשם כטיסת הבכורה הלא רשמית. טיסת הבכורה הרשמית התקיימה חמישה ימים מאוחר יותר ב-30 באפריל, בטיסה זאת פער קטן בין הפנלים לגוף המטוס בבתי [[כן נסע|כני הנסע]] אפשר כניסת אוויר ובמהלך האצה האוויר תלש את הפנלים מהמטוס. אמנם המקרה היה חריג אך הוא אפשר לבחון את טיב התכנון של המטוס שקלי ג'ונסון התעקש יאפשר טיסה בטוחה גם עם אובדן מספר פנלים או כל המשטחים המרוכבים. שילוב החומרים המרוכבים [[הגה כיוון|בהגאי הכיוון]] ייצר בעיה של לחות כלואה שלא הייתה מספיקה לצאת מגוף המשטח בהאצה ובטמפרטורות גבוהות הייתה הופכת לקיטור בתוך מבנה המשטח והיתהוהייתה קורעת חלקים ממנו. דגם האב-טיפוס השני הגיע למטווח מכ"מם בו בחנו את התכונות החמקניות של המטוס בסדרת הניסויים הוכח כי חתך המכ"מם של המטוס היה בגודל של עשירית ממטוסי קרב של אותה התקופה. {{הערה|SR-71 BLACKBIRD, עמוד 6.}}

הטייסים שגויסו לסי איי איי החלו לטוס במטוסי ה-A-12 מוקדם ככל האפשר וב-24 במאי 1963 אחד הטייסים שלהם נאלץ לנטוש לאחר שמערכת הפיטו של המטוס קפאה ו[[מערכת בקרת טיסה|מערכת בקרת הטיסה]], בנסיוןבניסיון לפצות על הנתונים השגויים, הכניסה את המטוס לסחרור הפוך.

הלוקהיד A-12 שפותח לטובת הסי איי איי היה לקל, למהיר ולמגביה הטוס מהמטוסים המאויישיםהמאוישים במשפחת הציפור השחורה. המטוס ראה שירות מבצעי של שנה אחת בלבד (1967-1968), אבל על הבסיס שלו תוכננו שאר מטוסי המשפחה והיה לאבי טכנולוגיית החמקנות של ארצות הברית, למרות זאת מעטים מאוד ידעו על קיום המטוס והפרטים עליו שוחררו בשלבים החל מאמצע שנות ה-1980.

המל"ט שפותח כשיטת עקיפת ההסכם בין ברית המועצות לארצות הברית לאיסור טיסות מודיעין מאויישותמאוישות בשמי רוסיה תוכנן להיות משוגר ממטוס A-12 מותאם במיוחד (שכונה M-21). לאחר תאונה אווירית שבה המלט המשוגר פגע במטוס האם המל"ט הותאם לשיגור ממטוסי B-52 בעזרת טיל האצה. המל"ט נשלח למשימה בשמי סין אך לאחר 3 נסיונותניסיונות בהם המלטים אבדו ללא תוצרים, התוכנית בוטלה. התוכנית נשארה מסווגת עד שנת 1977.