קבלן כוח אדם – הבדלי גרסאות

מ
להסדרת עבודתם של עובדי קבלן חוקקה הכנסת את '''חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם''', התשנ"ו-1996. החוק קובע כי עיסוק כקבלן כוח אדם מצריך [[היתר|רישיון]] מ[[שר התמ"ת]], ומפרט את התנאים למתן רישיון. למתן שירותים בין-ארציים של כוח אדם, כלומר לפעילותו של קבלן כוח אדם המביא לישראל [[עובד זר|עובדים זרים]], נדרש היתר מיוחד.
 
פרק נוסף בחוק מסדיר את תנאי עבודתם של עובדי הקבלן. החוק מחייב עריכת [[חוזה עבודה]] בכתב בין הקבלן לכל אחד מעובדיו, אלא אם קיים [[הסכם קיבוצי (ישראל)|הסכם קיבוצי]] המסדיר את תנאי עבודתו של העובד אצל קבלן כוח האדם. תנאי זה, ותנאים נוספים המקנים יתרון להעסקת עובד קבלן באמצעות הסכם קיבוצי, הביא לחתימתו של [[הסכם קיבוצי כללי]] בענף זה. על קבלן כוח אדם נאסר לקבל או לדרוש מעובד שהוא מעסיק או ממועמד לעבודה אצלו, כל תמורה בעד שירותיו או החזר הוצאותיו. איסור דומה חל על המעסיק בפועל של עובד קבלן.
 
סעיף 12א לחוק זה קובע כי עובד קבלן שהועסק ברציפות במשך תשעה חודשים (או תקופה ארוכה יותר שקבע [[שר התמ"ת]]) על ידי אותו מעסיק בפועל, יהפוך לעובד של המעסיק בפועל. סעיף זה אינו חל על עובד קבלן המועסק אצל מעסיק בפועל בתפקידי [[מחשוב]]. סעיף 12א נחקק בשנת 2000, אך כניסתו לתוקף נדחתה שוב ושוב באמצעות [[חוק ההסדרים]] ביוזמת הממשלה, שהיא מעסיק גדול של עובדי קבלן. ב-[[1 בינואר]] [[2008]] נכנס הסעיף לתוקף. בשנת תשס"ב, ב-[[1 במרץ]] [[2002]] נקבע שסעיפים 12א ו13 לחוק זה לא יחולו על תפקידי המחשוב - תחזוקה, פיתוח והטמעה של מערכות מחשוב.