|
עלילת הסדרה התבססה על סיפורי [[שלמה המלך]], כפי שהן מופיעות בספרו של [[חיים נחמן ביאליק]], "[[ויהי היום]]". לסוף כל פרק היה [[מוסר השכל]] ייחודי.
== האגדות ==
== הגדות המלך שלמה ==
* '''כתוב בכוכבים'''
* '''ביני ובינך'''
* '''בעל מזויף'''
* '''האופה המאושר'''
* '''האישה והרוח'''
* '''המסמר'''
* '''המשאלה האחרונה'''
* '''השמיר'''
* '''[[חלב הלביאה]]'''
* '''טעם החיים'''
* '''אגדות עושר'''
* '''כתר הנוצות של הדוכיפת'''
* '''לחישת הנחש'''
* '''מזלו של חוטב עצים'''
* '''מי הגנב'''
* '''משפט הביצה'''
* '''מתוק ודביק'''
* '''צייד הציפורים'''
* '''ניחוח הכסף'''
* '''שותף לפשע'''
* '''שלוש העצות'''
* '''שלושה סירים'''
* '''[[שלמה המלך ואשמדאי]]'''
* '''שלשלת המזון'''
* '''[[שלמה המלך והדבורה]]'''
* '''שנת ישרים'''
==קישורים חיצוניים==
{| class="wikitable"
* {{אידיבי_כותר|קוד=t0009544|כותרת=אגדות המלך שלמה}}
| colspan="2" |תרנגולת מתנה למלך שלמה
* {{אישים}}
|-
|היה אחד עני, דך מך, יום אחד התמזל מזלו הרוויח קצת כסף קנה תרנגולת שמנה ונתן לאשתו לבשל אותה. אין צורך לומר כמה מאושרת הייתה האישה ואיזו שמחה בבית. שנים לא באה לידה הזדמנות להכין מאכל מלכים כזה. לקחה את התרנגולת מרטה אותה וניקתה אותה, שטפה המליחה ותיבלה אותה בתבלינים ושמה בתנור עד שכל הבית נתמלא בריח התרנגולת הצלויה.
{{קצרמר|טלוויזיה}}
שם העני את התרנגולת בסיר ויצא את הבית. לאן? שאלה אשתו בבהלה. לתת את התרנגולת מתנה למלך שלמה.
- השתגעת, סוף סוף יש לנו אוכל טוב ואתה לוקח אותו לאחרים מחתה האישה.
- עזבי אותי גוער בה. והיא שבה בבושת פנים הביתה. טוב ככה הוא מגיע לפתח הארמון עם הסיר ביד מבקש להיכנס.
- לאן? שואלים אותו השומרים . - אל המלך שלמה לתת לו את המתנה. וככה הוא מראה להם את הסיר.
- מתנה? איזו מתנה? - תרנגולת צלויה, משיב העני.
- תסתלק מפה צועקים עליו השומרים. המלך אינו צריך מתנות כאלה. טוב העני צועק לא מוותר. הצעקות מגיעות לשלמה המלך. הוא שואל מה העניין. מסבירים לו שאיזה קבצן הגיע ורוצה לתת לו מתנה תרנגולת צלויה. מצווה שלמה המלך להזמין את העני.
שואל שלמה המלך ממרומי כיסאו הרם את העני למטרת בואו. מסביר העני הנרגש כי זו פעם ראשונה בחייו שזכה ויש לו תרנגולת שלמה והא רוצה לתת מתנה יקרה זו למלך .
מצווה המלך ועורכים שולחן. יושב שלמה המלך בראש השולחן. שני בניו לימינו ושתי בנותיו לשמאלו. מצווה שלמה את העני לחלק את התרנגולת.
את הכנפיים נותן העני לבנות. את הרגליים לבנים. את ראש התרנגולת למלך ואת גוף התרנגולת לעצמו. וככה מתחילים לאכול בשקט. כל אלה שרואים את המחזה מתפלאים על חוצפתו של העני. את מרבית הבשר לקח לעצמו ואילו את השיירים למלך ולבניו. הכל מחכים לעני שיגמור לאכול ואז שואל המלך את העני לפשר החלוקה.
- פשוט מאוד משיב העני. הבנות עוד מעט תינשאנה ותעזבנה את הבית הן משולות לצפרים לכן נתתי להן את הכנפיים. הבנים הם עמודי הבית לכן קיבלו את רגלי התרנגולת. אתה אדוני המלך ראש לממלכה לכן קבלת את ראש התרנגולת ואילו אנוכי משול לאדם היושב בסירה בים ואינו יודע אנה יבוא. איני יודע אם תעניש אותי על חלוקה זו ומה יהיה גורלי. לכן לקחתי את גוף התרנגולת המשול לסירה.
צחק המלך ונהנה וציווה למנות אותו יועץ המלך ומאותו יום לא ידע העני מחסור הוא ואשתו
וילדיו. נכתב על ידי יהודה עצבה
|
|}
שלומה ומלכת שווא:
שָלוש שָנים הִמתין המֶלך שְלֹמֹה לְבִיקורה של מַלכַּת שְבָא בְּאַרְצוֹ. כְּשֶהִגיעה לְבַסוף, שָלח אֶת שַׂר צְבָאוֹ, בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, לקבל אֶת פָּנֶיה.
בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע גיבור חַיִל היה וִיפֵה תוֹאַר. מַלכַּת שְבָא סָבְרָה כי הוא המלך שְלֹמֹה, וּמִיהרה לָרֶדת מִמֶרכַּבתָה כדי לְכַבּדוֹ.
"הוֹד מַלְכוּתה!" הִתפַּלֵא בְּנָיָהוּ, "לָמה יָרדת מִמֶרכַּבתֵך? הֲרֵי אֵינני אֶלָא אֶחד מֵעַבדֵי המלך!"
הִסתוֹבבה מַלכַּת שְבָא לאחור ואמרה אֶל שָׂרֶיהָ:
"אִם לא רְאיתם אֶת הָאֲרִי – רְאו אֶת <code>רִבְצוֹ</code>.
ואִם לא רְאיתם אֶת המלך שְלֹמֹה – רְאו אֶת <code>עַבדוֹ</code>."
אמרה וּמיהרה לארמונו של המלך שְלֹמֹה.
'''שלמה ומלכת שבא נפגשים'''
שְלֹמֹה, שֶרָצה להרשים אֶת מַלכַּת שְבָא, הֶחליט להמתין לה בְּאוּלם מפוֹאר שכּוּלוֹ זכוכית. המלכה לא ראתה פִּלְאֵי בְּנִייָה שֶכּאלה לִפנֵי כֵן, והייתה מְשוּכנַעת כי הזכוכית היא מים.
זה באמת רעיון אַדְרִיכָלי נִפלא! חשבה, וּכדֵי שֶשִׂמלָתה לא תֵירָטב הֵרימה אֶת שוּלֶיהָ וחשׂפה... רגליים שְׂעִירוֹת!
אמר שְלֹמֹה לְמַלכַּת שְבָא: "יופְיֵיך יְפִי נשים, אבָל רַגלַייך שׂעירות כְּרַגלֵי הגברים."
הֵשיבה מַלכַּת שְבָא: "לא באתי הֵנָה בְּעִנְיְינֵי שֵׂער וְתִסרוקות אֶלָא בְּעִנְיְינֵי חוכמה וחידות. שמעתי כי אתה הֶחָכם בָּאדם וּבאתי לִבדוק האִם השמועה נכונה. אָחוּד לךָ שָלוש חידות. אִם תפתור אֶת כולן אדע שאתה הֶחָכם בָּאדם, ואִם לא, אדע שאתה כִּשאר בְּנֵי האדם.
"טוב ויפֶה," אמר המלך שְלֹמֹה, "אני מוכן וּמזומן, חוּדי!"
'''שלוש החידות הראשונות'''
וַתֹּאמֶר מַלכַּת שְבָא:
"מהו?
נֶחצָב מאדמה,
צִבעוֹ כַּשָמַים,
אישה תָשִׂימוֹ בְּעֵינה,
ותִהיה יפָה כִּפלַיִים?
וַיַעַן המלך שְלֹמֹה וַיֹאמַר: "כחול! איפור כחול לָעיניים!"
וַתֹּאמֶר מַלכַּת שְבָא: "יפֶה!"
וַתָחוּד מַלכַּת שְבָא עוד וַתֹּאמֶר:
"מהו?
מַעיָינוֹ בָּאדמה,
צִבעוֹ שחור,
נִיגָר כַּמים,
הַדליקוּהוּ – וַיְהִי אור!"
וַיַעַן המלך שְלֹמֹה וַיֹאמַר: "נֶפְט."
וַתֹּאמֶר מַלכַּת שְבָא: "יפֶה מאוד!"
וַתָחוּד מַלכַּת שְבָא עוד וַתֹּאמֶר:
"מהו?
בְּגַרעִינָיו שְׂמֵחות הציפורים,
כְּשֶהוא מַלְבּוּש של עֲנִיִים – מָלֵא חורים,
ועשירים מֵתים בו <code>מִתְהַדְרים</code>."
וַיַעַן המלך וַיֹאמַר: "פִּשְתָן!"
'''החידה הרביעית'''
וַתֹּאמֶר מַלכַּת שְבָא: "יפֶה מאוד-מאוד. וְכָעֵת חידה שונָה ואחרונה." היא רמזה לְאֶחד מִמְשָרְתֶיה. המְשָרֵת פָּתח אֶת הדלת וְלָאוּלם נִכנסה קבוצת נערים לבושים שְׂמָלות ארוכות.
"הרואֶה אתה אֶת הנערים האלֶה?" שָאלה.
"רואֶה גם רואֶה," אמר שְלֹמֹה.
"וּבכן," חייכה, "לא תמיד כדאי להאמין לְמה שרואים. מחצית הנערים שלְפָנֶיךָ אֵינם אֶלָא נְעָרות!"
"מה אַת אומרת!" הִשתָאָה שְלֹמֹה.
"אֶת שאוזנֶיךָ שומעות," אמרה מַלכַּת שְבָא. "וְכָעֵת, עלֶיךָ להפריד נערים מִנְערות."
זה בִּלתִי אֶפשָרי, חשב שְלֹמֹה, איך אבחין ביניהם וְכולם דומים אלֶה לְאלֶה כְּגַרעִינֵי החיטה?
אך בּו בָּרֶגַע, כְּשֶחָשב על גַרְגְרֵי החיטה, הֵנֵץ בְּמוֹחו של המלך שְלֹמֹה רעיון מבריק, והוא צִיוָוה על עֲבָדָיו: "מַהרו, הָביאו גרעינים ואגוזים וּפַזרו אותם על הרִצפּה."
העבדים מיהרו לַעשׂות כֵּן, אך בְּטֶרם הִספּיקו לפזר אֶת כל התִקְרוֹבֶת פרצה מהומה גדולה.
כָּעֵת הֵבינה המַלכּה אֶת הרעיון המבריק שֶהָגָה שְלֹמֹה: הנערים הֵרימו אֶת שוּלֵי השְׂמלות כדי לִצְרוֹר בהן מִן השֶפַע, ואִילו הנְערות, שהיו בַּיישניות וחששו לַחשׂוף אֶת רגליהן, כפי שֶעָשׂתה היא כְּשֶנִכנסה אל הארמון, הִסתַפּקו בְּמה שהִצליחו לִצרור בִּידֵיהן.
כך הִבדיל שְלֹמֹה המלך בין הנערים לַנְערות.
אז אמרה מַלכַּת שְבָא: "אמנם קודֶם לכן טענתי שלא תמיד כדאי להאמין בְּמה שרואים, אך דווקא בַּמִקרֶה הזה אין כְּמַראֵה עיניים! אכן, שְלֹמֹה, הִנְךָ הֶחָכם בָּאדם."
"גם אַת חכמה וּפִיקחית עד מאוד," הודָה שְלֹמֹה, "וְאִלְמָלֵא חָשַׂפת בְּפָנַיי אֶת רַגלַייך הנָאוֹת, לא היה הרעיון עולֶה בדעתי."
לאחַר הדברים האלֶה, וּלאחַר שנֶהנו זה בְּחֶברָתוֹ של זה, נִפרדו שְלֹמֹה המלך וּמַלכַּת שְבָא בִּידידוּת וּבִכְבוֹד מלכים. המַלכּה החכמה נתנה לִשְלֹמֹה זהב וכסף רב, והמלך הֶעניק לה אֶת כל מה שֶרָצתה
שלומה והמלך אשמדאי:
אַשְמְדַאי מֶלך השֵדִים הֶחליט לבקר אֶת שְלֹמֹה המֶלך.
'אומרים ששְלֹמֹה המֶלך חכם מאוד. "הֶחָכם מִכּל אדם" קוראים לו. אלך לבחון אותו וְאֶראֶה אִם הוא חכם כל כך,' חשב אַשְמְדַאי.
"מַלכִּי היקר," אמר אַשְמְדַאי לִשְלֹמֹה, "אתה חושב שאתה יודע הכול ושֶרָאיתָ כל דבר בָּעולם? רוצֶה לִראות משהו שלא ראיתָ מֵעולם וַאפילו לא חָלמתָ שהוא קַיים?"
"ודאי," אמר המֶלך, "נַסֵה להפתיע אותי."
'''האיש מהמקום הכי רחוק בעולם'''
אַשְמְדַאי תָחב אֶת ידו לְמַעֲמַקֵי האדמה, וּמֵהמקום הכי נמוך בָּעולם הוציא משהו מוזר: איש מֵאֶרץ תֵבֵל, אדם בעל שני רָאשים וארבע עיניים.
"ראיתָ פעם דבר כזה?" קרא אַשְמְדַאי.
שְלֹמֹה המֶלך לא ענה. הוא קרא לִבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדַע, שַׂר צָבא שכּבר לָחם בְּאוֹיבים רבּים וראה בִּימֵי חַיָיו כל מִינֵי דברים מוזרים, ואמר לו: "אַשְמְדַאי הֵביא לכאן אדם מוזר, והוא טוען שהֶעלָה אותו מֵארץ תֵבֵל. האִם זה אפשרי?"
"<code>הֲבֵל הֲבָלִים</code>," אמר בְּנָיָה, "ארץ תֵבֵל נִמצֵאת בְּמֶרחק חמש מאות שנה מִכּאן, וּכדֵי להגיע לַקָצֶה שלה המֶרחק הוא עוד חמש מאות שנה. אפילו אַשְמְדַאי בִּכבוֹדו וּבְעַצמו לא יכול להוציא מִשָּׁם אדם חי."
שָלח המֶלך להביא לִפנֵיהם אֶת בַּעל שנֵי הרָאשים.
"דבר כזה לא ראיתי מִיָמַיי!" קָרא בְּנָיָה שׂר הצבא.
'''סיפורו של בעל שני הראשים'''
"בן מי אתה?" שאל שְלֹמֹה אֶת בעל שני הרָאשים.
"אני מִבּנֵי אדם," אמר האיש, "אבות אבותַיי היו אָדָם וּבְנוֹ קַיִן."
"היכן אתה גר?"
"בְּאֶרץ תֵבֵל."
"ויש לכם שמש וירח?"
"יש."
"מֵהיכן זורחת השֶמש אֶצְלְכֶם וּלהיכן היא שוקעת?"
"השמש זורחת בַּמערב ושוקעת בַּמִזרח, כמובן."
"וּמִמה אתם מִתפַּרְנְסים?"
"אנחנו חורשים וקוצרים ורועים צֹאן וּבָקר."
"ואתם מתפללים לאלוהים?"
"כן."
"אתה רוצֶה לחזור לְאַרצךָ?" שאל שְלֹמֹה.
"כמובן," ענָה בעל שני הרָאשים. "אֵינִי רוצֶה להישאר בַּמָקום המוזר הזה שֶבּו לכל אדם יש ראש אחד בִּלבד."
ציוָוה המֶלך על אַשְמְדַאי: "הַחזֵר אֶת האיש לְאֶרץ תֵבֵל!"
"אֶת זה," אמר אַשְמְדַאי, "אפילוּ אני, מֶלך השֵדִים, אֵינִי יכול לַעשׂות."
'''המריבה על הירושה'''
וכך נִשאר בעל שני הרָאשים על פְּנֵי האדמה. הוא נָשׂא אישה ונולדו לו שִבעה ילדים, שישה דָמוּ לָאֵם, וּלכל אחד מֵהם היה ראש אחד בִּלבד, ואִילוּ לְילד אחד היו שני רָאשים, כמו לאביו.
השָנים חלפו, האיש בעל שני הרָאשים חָרש וקָצר, וּמִכֵּיוָון שֶהָיה לו ראש על הכתפיים, ולא רק אחד אֶלָא שניים, הִצליח בְּכל מַעשֵׂי יָדיו והִתעַשֵר מאוד. כְּשֶמֵת האיש הִשאיר אחריו ירושה גדולה, וּבֵין בָּנָיו פרצה מריבה. שֵשת הבנים אמרו: "נְחַלֵק אֶת הירושה לְשִבעה חלקים שָווים, וכל אחד יקבל חֵלק אחד," ואִילוּ בעל שני הרָאשים טען: "לא, נְחַלֵק אֶת הירושה לפי מִסְפַּר הרָאשים, וַאני אֲקבֵּל שני חלקים."
'''משפט שלמה המלך'''
הלכו לִשְלֹמֹה המֶלך שישפּוט ביניהם. קיבץ שְלֹמֹה אֶת כל חַכמֵי <code>הסַנְהֶדְרִין</code> ושאל אותם: "איך אפשר לדעת אִם בעל שני הרָאשים הוא אדם אחד או שניים?"
החכמים לא יָדעו מה לענות ושתקו.
בַּחֲצות הלילה הלך שְלֹמֹה להתפלל בְּבֵית המִקְדש.
"אלוהים," הִתחַנֵן, "כאשר שאלתָ אותי מה אני רוצֶה אמרתי שאני מבקש רק חוכמה. אָנָא, תֵן לי עכשיו חוכמה ואוּכַל לִשפּוט משפט צֶדק."
אמר לו האֵל: "אֶתן לךָ חוכמה מחר בַּבּוקר."
בַּבּוקר שוב כינס שְלֹמֹה אֶת הסַנְהֶדְרִין וציוָוה: "הָביאו לְפָנַיי אֶת בעל שני הרָאשים! אִם ראש אחד יֵדע וְיַרגיש מה שאני עושֶׂה לָראש השני – אדם אחד הוא, וָלא – האיש הוא שניים. <code>הָבוּ</code> לי מים חמים!" הורָה המֶלך, "וְשִפְכו אותם על אַחד הרָאשים."
זרקו אֶת המים על אַחד הרָאשים, וּשנֵי הרָאשים פרצו יחד בִּצְוָוחה: "אדוני המֶלך, אנחנו מתים, אנחנו מתים!"
"אנחנו?" שאג המֶלך. "הלוֹא ברור שאתה אדם אחד, ולכן תְקַבּל רק חֵלק אחד מֵהירושה."
רָאו יִשׂרָאֵל אֶת מִשפּט המֶלך, <code>תָמְהוּ</code> ורעדו וּפָחדו מִמנוּ
שלמה המלך והדבורה
יום אחד, יום קיץ חם אחרי הצהרים, שכב שלמה המלך בגנו, לנוח בצל עץ התאנה, ומסביב שקט, והמלך נרדם, ישן המלך, הס, לפתע פתאום הקיץ בקפיצה כי דבורה קטנה עקצה אותו, את המלך באפו.
אוי ואבוי, היה האף מתנפח ומתנפח כמו בלון וגם כואב, ושלמה המלך כעס מאוד, רצה להכות בדבורה, אמרה לו הדבורה, אל נא המלך, אל נא תכה, דבורה קטנה אני עוד לא למדתי להבחין בין אף לפרח ובין אף לאף, הן אף המלך יפה כמו ורד, אילו ידעתי הייתי נזהרת, אנא, רק הפעם סלח לי על הטעות המצערת ויום אחד אולי אוכל להשיב לך טובה.
"עופי" לך קטנה, קרא המלך, לפני שאתחרט.
עפה הדבורה ונעלמה והמלך שכח מה שקרה והאף שב והיה כמקודם.
והנה יום אחד באה מלכת שבא היפה והחכמה אל הארמון, לנסות את המלך שלמה בחידות ועל כל שאלה וחידה המלך מיד להשיב ידע.
אמרה מלכת שבא: עוד חידה אחת נשארה והיא הקשה מכולן, אם גם אותה תדע לפתור, אומר כי אתה ניצחת ואם לא תדע, ניצחתי אני.
- מה עשתה מלכת שבא?
הביאה למלך פרחים, עשויים כולם משי חוץ מפרח אחד, פרח אמיתי, קשה היה להבחין בין פרחי המשי לפרח האמיתי כי כולם דומים, אמרה מלכת שבא בליבה: הפעם הזו ניצחתי, לעולם לא ימצא המלך תשובה לחידתי כי לא ידע איזהו הפרח האמיתי והמלך שלמה עומד וחושב ואינו יכול להחליט, האם זהו הפרח? ואולי זה? ואולי האחר? איך ידע? איך יפתור את החידה?
והנה לפתע, שמעה אזנו של המלך קול זמזום בז בז ודבורה קטנה ירדה ועמדה על אחד הפרחים.
אמר שלמה המלך למלכת שבא, "הנה, זה הפרח האמיתי"
ענתה מלכת שבא "אכן פתרת את חידתי" וכך השיבה הדבורה הקטנה טובה גדול לשלמה המלך.
[[קטגוריה:סדרות אנימציה בסטופ-מושן]]
| 