מילטון אריקסון – הבדלי גרסאות

אריקסון גדל ב[[ויסקונסין|וויסקונסין]] במשפחת [[חווה חקלאית|חוואים]] צנועה, והתכוון להיות חוואי כמו אביו. אריקסון לקה ב[[עיכוב התפתחותי]] בדיבורו - בגיל ארבע עדיין לא דיבר. אמו טענה כי "כשיגיע הזמן, הוא ידבר", ואריקסון הסתייע בתמיכתה. הוא התייחס להשתהות זו כראייה לכך שלתת-מודע דרוש זמן ללמידה של דברים, וגם אימו הבינה זאת. לבסוף לאחר קשיים למד לדבר.

כילד בן שש סבל אריקסון מ[[דיסלקסיה]]. מוריו התקשו ללמדו שהספרה "3" והאות "m" הן סמלים שונים. יום אחד המורה כתבה 3 ואז m תוך כדי שהיא מנחה את ידו. אריקסון עדיין לא היה מסוגל להבחין בהבדל. לפתע, לדבריו, חווה [[הזיה]] ויזואלית ספונטנית, שבה הוא ראה את השוני בתוך אור מסנוור.

בגיל 17, הוא חלה ב[[פוליו]] והפך למשותק בצורה כה קשה, עד כי היה חשש לחייו. אריקסון: "כששכבתי במיטה באותו היום, שמעתי שלושה רופאים מדברים עם ההורים שלי ואומרים להם, שהבן שלהם יהיה מת בבוקר. חשתי זעם רב על כך שמישהו בכלל אומר לאמא, שהבן שלה יהיה מת בבוקר. אמא שלי נכנסה עם הפנים הכי שלוות שיכלה לעטות על עצמה. ביקשתי ממנה שתזיז את השידה ותדחף אותה, כך שתיצור זווית עם המיטה. היא לא הבינה מדוע וחשבה שאני הוזה. הדיבור שלי גם היה כבד. אך בזווית הזאת, בזכות המראה שעל השידה, יכולתי לראות מבעד לדלת, דרך החלון המערבי שבחדר השני. הייתי מוכרח לראות עוד [[שקיעה]] אחת, אם נגזר עלי למות. לו היה לי שמץ של כשרון ציור, הייתי יכול לצייר עכשיו את השקיעה הזאת."{{הערה|שם=AR}}

הכעס של אריקסון והרצון שלו לראות עוד שקיעה היו הדרך שלו להישאר בחיים, למרות תחזיות הרופאים. הוא החלים, אך נשאר משותק בכל גופו: הוא היה מסוגל רק לשמוע ולהזיז את עיניו. בעודו מרותק למיטה וחסר יכולת דיבור, הוא שם לב באופן חזק לחשיבותה של [[תקשורת]] לא-מילולית - [[שפת גוף|שפת הגוף]], טון הדיבור - ולכך שלעתים קרובות, התקשורת הלא-מילולית סותרת את זו המילולית.

הוא החל להיזכר ב"זכרונות גוף" של הפעילות השרירית בגופו שלו. באמצעות ההתרכזות בזכרונות אלו, הוא התחיל לאט-לאט להשיב שליטה על חלקים בגופו, עד כי יכול היה לדבר ולהשתמש בזרועותיו. בהיותו עדיין מחוסר יכולת ללכת, הוא החליט להמשיך לאמן את גופו, על ידי יציאה לשיטל[[שיט]] [[קאנו]] במסלול בן 1,600 ק"מ, לבדו, עם מעט דולרים בכיסו. לאחר הטיול המפרך, היה מסוגל ללכת בעזרת [[מקל הליכה|מקל]].

בשנות החמישים לחייו, חלה בפוליו פעם נוספת, אך היות שכבר חווה סיטואציה זו בעבר, הייתה לו אסטרטגיה "מוכנה" להחלמת שריריו, וכך עשה. לאחר ההתאוששות השנייה הוא היה מרותק לכיסאל[[כיסא גלגלים]], וסבל מכאבים כרוניים, עליהם שלט באמצעות היפנוזה עצמית. בכל בוקר נדרשה לו כשעה להוציא את כל הכאב החוצה.

בשנות השבעים החל שמו להתפרסם. הוא החל להעביר [[סמינר (שיעור)|סמינרים]], והמשיך בכך עד למותו במרץ 1980, בהיותו בן 78. אריקסון השאיר מורשת חשובה בתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, ה[[פסיכותרפיה]], ה[[חינוך]] וה[[תקשורת]].