|
ב-26 באוגוסט, אושררה בהצבעה [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]], שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. שבעה-עשר סעיפיה ביטאו את הרעיון לפיו כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; כי מקורה הבלעדי של הריבונות וסמכות השלטון הוא באומה לבדה; וכי ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת. הוכרז כי כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו, כי קיים חופש המצפון והדעה לכל, וכי הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה שיקויים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו. ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה אך טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט לקונצנזוס כללי, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר הסעיפים היו למורשתה החשובה והמתמידה ביותר של המהפכה.
===המלוכנים החוקתיים===
המשימה המורכבת בהרבה של ניסוח החוקה עצמה, אליה נפנו עתה, חשפה את הבדלי הגישות הבסיסיים בין הכוחות השונים שכבר היה ניתן לבדל ביניהם בתוך האסיפה. האחדות היחסית שנכפתה נוכח הלחץ מבחוץ בשיא הקיץ החלה להתפורר. במהלך המהפכה כולה לא נוצרו סיעות ממוסדות: בני הזמן הושפעו עמוקות מרעיונות [[הרצון הכללי]] של [[ז'אן-ז'אק רוסו]] ובחלו בפוליטיקה מפלגתית. תחת זאת, פעלו מועדונים שלא היה להם מעמד פורמלי מלבד היותם מוקדי התכנסות לצירים בהם התבלטו נואמים ומנהיגים מוכשרים. חברי האסיפה נעו תדירות בין המחנות, שבעצמם היו מתגבשים ומתפרקים חליפות בהתאם לענייני השעה.
הסיעה הראשונה שנתגבשה הייתה זו המלוכנית-חוקתית החוקתית (Amis de la Constitution Monarchique או בקיצור Monarchiens). היא הונהגה בידי ז'אן-ז'וסף מונייה, השופט מדופינה. המועדון הכיל את נציגי האצולה והכמורה הבכירות ששאפו למתינות ולהימנעות מצעדים מרחיקי-לכת, לצד צירים מהמעמד השלישי שאהדו את המלך והעריצו את הבלמים והאיזונים של השלטון הבריטי. הם חששו מרודנות של רוב באסיפה לא פחות מהפרזות מצד הכתר, וביקשו לכונן [[מלוכה קונסטיטוציונית]]. לצד מונייה התבלטו האינטנדט-לשעבר פייר-ויקטור מלואה {{צר|Pierre-Victor Malouet}}, המשפטן ניקולא ברגאס והאריסטוקרטיםוהאצילים סטניסלאס הרוזן קלרמון-טונר וז'רארד ללי-טולנדל. הם עלו ככח החזק באסיפה הלאומית, תוך הישענות גם על תמיכת השמרנים הקיצוניים שראו בהם את הרע במיעוטו, ושלטו בוועידה המיוחדת לענייני חוקה. מונייה דרש להחיל את עקרון [[הפרדת הרשויות]], שזכה לתמיכה רחבה גם בשל השפעת רעיונות [[מונטסקייה]] בנדון. אך דרישת סיעתו להעניק ללואי השישה-עשר [[וטו]] מוחלט ותוכניתם להקים בית עליון, מעין חיקוי ל[[בית הלורדים]] האנגלי, כמשקל נגד לצירים, קוממו עליהם רבים. אפילו האצולה הכפרית חששה שהבית העליון יעניק שוב משקל מוגזם לחצרנים ולבעלי האחוזות הגדולות. בשאלת הווטו, אמנם רק הרדיקלים דוגמת סיאס ולה שפלייה התנגדו לתת למלך סמכות כלשהי – הם עמדו על כך שמקור כל הסמכות הריבונית באומה לבדה – אך פלח נכבד לא היה מוכן ליותר מווטו מעכב: לואי היה אמור להיות מסוגל להקפיא הצעות שונות שלא לרוחו במשך שני מושבים של [[הרשות המחוקקת]] המתוכננת. בתווך בין סיאס ואוהדיו המעטים מצד אחד וסיעתו החזקה של מונייה מצד שני ניצב המחנה הפטריוטי הרחב, עם צירים כדופורט וברנאב, שלא בטח באחרונים. מירבו ניסה לתווך ביניהם אך נטה במהרה לצד המלוכנים-חוקתיים מתוך חששו מאנרכיה, דבר שעורר נגדו חשדות מצד מתנגדיהם. כמותו עשה גם לה פאייט – שהמשמר הלאומי בראשותו הלך והתארגן ככח האמון על הסדר הציבורי בכל המדינה. מגויסים נדרשו לרכוש את מדיהם בעצמם, תקנה שהבטיחה שרק אמידים יחסית יוכלו לשרת בו והרחיקה גורמים מתסיסים או לא-מהימנים. המיליציות העירוניות ברחבי המדינה הצטרפו בזו אחר זו למשמר.
שאלת הווטו עוררה זעם גם בקרב ההמון הפריזאי, שגילה את כוחו במאורעות הקיץ, ועוררה התפרעויות. בראשית ספטמבר החל לצאת העיתון הרדיקלי L'Ami du peuple ("ידיד העם"), שעורכו [[ז'אן-פול מארה]] הטיף בלהט לפופוליזם ולמלחמה בסדר הישן. עמדתם הנוקשה, המשפטנית, דחקה את סיעת מונייה למיעוט. אפילו נקר, ראש השרים, הסכים שווטו מוחלט הוא לגיטימי אך לא תמך בו מתוך הבנה של החשש העמוק שעורר. המלוכנים החוקתיים, למרות שמירבו ניצב לצדם, ספגו אז שתי מפלות כבדות. ב-10 בספטמבר דחתה האסיפה ברוב מוחץ (849 נגד, 89 בעד, 122 נמנעים) את תוכנית הבית העליון. ב-11 בספטמבר נדחה הווטו האבסולוטי והתקבל וטו מעכב ברוב של 673 בעד, 325 נגד ו-11 נמנעים. מונייה, ברגאס, קלרמון-טונר וללי-טולנדל התפטרו כולם מוועדת החוקה. אחיזתה של סיעתם במעמד הבכורה אבדה. ב-15 בספטמבר פרסם [[קאמי דמולן]], שכבר התבלט כעיתונאי קיצוני כמו מארה, מנשר בשם "דיון בשאלת פנסי הרחוב ותושבי פריז", בה המליץ לתלות 'אריסטוקרטים' על פנסים כפי שנעשה כבר בקיץ.
"המפלגה הלאומית", שייצגה את האינטרסים של [[מעמד הביניים]] כללה את [[אונורה מירבו]], [[לה פאייט]] ו[[ז'אן-סילבן באיי|באיי]]. [[אדריאן דופרט]], [[אנטונין בארנב]] ו[[אלכסנדר לאמת]] ייצגו דעות קיצוניות יותר. בינתיים, בזכותו של ההגמון [[עמנאול סיאס]], נוצרה ברית בין השמאל למרכז.
בפריז, דרשו הוועדות השונות, ראש העיר, אספת הצירים והשכונות השונות אוטונומיה. המשמר הלאומי, שהיה נתון לשליטתו של לה פאייט והורכב ממעמד הביניים, החל להופיע ככוח שיש להתחשב בו.
==== לקראת קבלת החוקה ====
{{הפניה לערך מורחב|המהפכה הצרפתית מביטול הפיאודליזם עד קבלת החוקה האזרחית של הכמורה#לקראת קבלת החוקה של הכמורה|לקראת קבלת החוקה}}
האספה המכוננת הלאומית פעלה לא רק כגוף מחוקק, אלא גם לקחה על עצמה את כתיבת החוקה החדשה.
נקר, מוניה, לאלי-טולנדאל ואחרים תמכו ב[[סנאט]], בעל חברים המתמנים על ידי המלך ומקבלים את השראתם על ידי העם. הרוב המוחץ של האצולה תמך בבית עליון המורכב על טהרת ה[[אריסטוקרטיה]], אשר נבחר על ידי האצולה. המפלגה העממית תמכה בבית אחד, ללא זכויות יתר. לפי הצעתם המלך יהיה בעל "וטו מעכב" בלבד, כלומר בכוחו לעכב, אך לא לבטל את החקיקה.
=== מצעד הנשים על ורסאי ===
המלוכנים ניסו לבלום את הסדר החדש, אך הפריזאים מנעו זאת מהם. ההמון הפריזאי שולהב לקחת את השלטון לידיו והחל לצעוד לכיוון ורסאי על מנת לאלץ את המלך להעביר את מושבו מוורסאי לפריז. ב-[[5 באוקטובר]] צעד ההמון לכיוון ורסאי, טבח במשמר המלוכה, לקח עמו את המלך, המלכה וילדיהם כבני ערובה, ושיכן אותם ב[[ארמון טווילרי]] כמקום משכנם הקבוע בפריז.
|
