המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 121:
בעוד נוסח ההכרזה מתגבש בישיבות הוועדות האמונות על כך, מתוך ההצעות של סיאס, לה פאייט ומירבו, ניסתה הכמורה לבלום את עקרון חופש המצפון. תומכיה הציעו שלושה סעיפים שנועדו להוות פשרה בנושא: מוסר ודת חיוניים כהשלמה לאכיפה פלילית; פולחן דתי ציבורי הוא מן ההכרח; וכל אזרח שלא יפריע לו יהיה חופשי לעשות כעולה על רוחו. ב-22 באוגוסט קם הבישוף מקלרמון והציע שהחוקה תכיר בדת (כלומר, בקתוליות) כמסד נצחי. הליברלים הגיבו במחאה, ומירבו ציין שגיוון בענייני אמונה התקיים תמיד ואין לערערו. למחרת,
הדוכס דה קסטלן {{צר|Boniface de Castellane (1758-1837)}} תבע לאמץ נוסח אחיד לפיו לא יירדף איש בשל דעותיו, כולל דתו, כל עוד אינן מפריעות לסדר הציבורי. הדיון התפוצץ, כשמאות צירים מתווכחים על השאלה. המהומה נקטעה רק כשהכומר הפרוטסטנטי [[ז'אן-פול ראבו סנט-אטיין]],
ב-26 באוגוסט, אושררה בהצבעה [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]], שהוקראה לצירים על ידי לה פאייט במעמד חגיגי. שבעה-עשר סעיפיה ביטאו את הרעיון לפיו כל בני-האדם נולדים שווים, והבדלים מעמדיים יכולים להישען רק על טובת הכלל; כי מקורה הבלעדי של הריבונות וסמכות השלטון הוא באומה לבדה; וכי ישנה זכות טבעית לעשות כל דבר שאיננו פוגע בזולת. הוכרז כי כל נאשם ייחשב זכאי עד שתוכח אשמתו, כי קיים חופש המצפון והדעה לכל, וכי הבטחת הזכויות הטבעיות דורשת מנגנון מדינה שיקויים באמצעות מס שיחולק באופן שוויוני, לפי היכולת לשלמו. ההכרזה הייתה נפרדת מהחוקה אך טעונת אשרור יחד עמה. שנתיים לאחר מכן, כשהחוקה הוכנה והובאה להצבעה, כבר הפך המסמך שהוקרא ב-26 באוגוסט לקונצנזוס כללי, ואיש לא חשב לדרוש לאשררו. שבעה-עשר הסעיפים היו למורשתה החשובה והמתמידה ביותר של המהפכה.
| |||