בתי המחסה מגדלנה – הבדלי גרסאות

על-מנת להשליט סדר ולשמור על אווירה נזירית, נדרשו הנשים לשמור על דממה מוחלטת במשך מרבית שעות היום. חוק הדממה היה חוק עיקרי בחיי הנשים עד המחצית השנייה של [[המאה ה-20]]. [[ענישה גופנית]] רווחה, ותוקפנות סבילה זכתה להתעלמות: "מזג זעפני, המובע לעתים תכופות על ידי סירוב לאוכל, מטופל בצורה הטובה ביותר בשתיקה. כאשר נערה מתעוררת לעובדה שאף-אחד לא שם לב, ואינו מוטרד (ככל הנראה, לפחות) בגלל הרעבתה העצמית, היא מתייאשת מסבלות הקדושים שכפתה על עצמה ולומדת היגיון מהו."‏‏{{הערה|1=‏Arthur J. S. Maddison, ''Hints on Rescue Work, A Handbook for Missionaries and Superintendants of Homes'' (1898), מצוטט שם, עמ' 31.‏}}

 

 

בדרך כלל, הובאו הנשים לבתי המחסה לבקשת קרובי משפחה או כמרים. מהרגע שבו החל התהליך, ללא קרוב משפחה בעולם החיצון שיבוא לחלצן, נותרו חלק מהנשים בבתי המחסה למשך שארית חייהן, ומרביתן נאלצו לנדור נדרי דת.