פליטה תרמיונית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 12:
התופעה נצפתה לראשונה ב-[[1873]] על ידי [[דניאל לורדן]] ב[[בריטניה]]. כאשר עבד עם חפצים טעונים, גילה לורדן שכדור ברזל לוהט בעל מטען שלילי, מאבד את המטען (על ידי פליטה לריק של אלקטרונים), הוא גם גילה שתופעה זו אינה קורה כאשר הכדור טעון במטען חיובי.
האפקט נתגלה מחדש על ידי [[תומאס אדיסון]] ב-[[1880]], כאשר ניסה לגלות את הסיבה לשבירה של [[חוט להט|חוטי להט]] ב[[נורה חשמלית|נורה]], והשחרה לא אחידה (כהה יותר בצד אחד של חוט הלהט) של הנורות. אדיסון בנה מספר נורות ניסוי, חלקן עם חיווט נוסף, פלטת מתכת, או [[רדיד אלומיניום]] בתוך הנורה, שהיה מופרד חשמלית מחוט הלהט. הוא חיבר [[אלקטרודה|אלקטרודת]] מתכת נוספת לחוט הלהט דרך [[גלוונומטר]]. כאשר לאלקטרודת המתכת היה יותר מטען שלילי מלחוט הלהט, לא עבר זרם ביניהם, מכיוון שהאלקטרודה פלטה אלקטרונים חדשים, אולם כאשר לאלקטרודה ניתן מטען חיובי ביחס לחוט הלהט האלקטרונים שנפלטו מחוט הלהט נמשכו לאלקטרודה וייצרו זרם. זרימה חד צדדית של זרם נקראה "אפקט אדיסון" (למרות השימוש במונח לתאר פליטה תרמיונית). אדיסון מצא שהזרם בין האלקטרודה לחוט הלהט
בעקבות גילויים אלה [[ויליאם פריס]] פרסם מאמר מסכם בנושא, ואילו [[ג'ון פלמינג]] גילה שאפקט אדיסון יכול לשמש לגילוי [[גלי רדיו]], והמשיך לפתח את [[שפופרת ריק|שפופרת הריק]] בעלת שתי אלקטרודות, שנודעה בשם "[[דיודה]]", שאותה רשם כ[[פטנט]] ב-[[16 בנובמבר]] [[1904]].
| |||