טומאת מקדש וקדשיו – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←פתיח: {{תנ"ך|דברים|כו|יד}} |
מ ←הקלות בדיני טומאה זו: {{תנ"ך|ויקרא|ה||א|יג}} |
||
שורה 9:
מצד שני, קיימת בתורה שורה של הקלות בדיני הטומאה: חלקן הקלות המאפשרות כניסה למקדש והקרבת קרבנות גם כשיש חשש של טומאה, וחלקן הקלות בדיעבד על מי שחטא בשגגה והיה במקדש או אכל קדשים בהיותו טמא.
# בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה" (חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם), בטומאת המקדש משתנה שווי החטאת לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("[[קרבן עולה ויורד]]", עולה או יורד בערכו): אם היה עני – יכול הוא להביא זוג עופות לקרבן, במקום [[כבש]]ה או [[עז הבית|שעיר]]ה. ואם גם העופות אינם בהישג ידו – יכול הוא להביא [[קורבן מנחה]] בלבד ("מנחת חוטא").{{הערה|
# בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קרבן גם אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קרבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר.{{הערה|[[S:משנה שבועות א ב|משנה מסכת שבועות פרק א משנה ב]]. הדבר נלמד מן הכתוב בתורה: {{הדגשה|ונעלם ממנו והוא טמא ואשם|ויקרא ה ב|ויקרא ה', ב.}}.}} בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קרבן.
# קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו – כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שה[[ציץ]] שבראש ה[[כהן הגדול]] מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא.{{הערה|[[שמות]] [[S:שמות כח לח|כ"ח, לח]] וברש"י.}} קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקרבנות, כגון [[פיגול]].{{הערה|[[S:יומא ז א|תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ז ע"א]].}}
| |||