התעמולה הישראלית – הבדלי גרסאות

כבר מראשית [[הקמת המדינה]], חשיבות ה[[הסברה]] ככלי למדיניות ולדיפלומטיה מודרנית, הובהרה למקבלי ההחלטות במציאות הקיומית הסבוכה.‏‏‏‏<ref name{{הערה|שם="Toldotia1986">|‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref>}} [[משה שרת]], [[משרד החוץ|שר החוץ]], פעל במסגרת ה[[ממשלה זמנית|ממשלה הזמנית]], לייסד שירות מודיעין ממשלתי, שיהווה לשכת הסברה משותפת ל[[משרד ראש הממשלה|משרדו של ראש הממשלה]], [[דוד בן-גוריון]].‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ שרת, שהכיר בחשיבות ההסברה מתקופת כהונתו כראש [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]], חילק את שירות המודיעין לאחריות על [[עיתונות]] הפנים ולעיתונות חוץ, ובראשו עמד [[סגן אלוף]], [[משה פרלמן]]. סגנו, [[אברהם היימן]], נתמנה מתוך מחלקת ההסברה של [[הסוכנות היהודית]], עמה נרקם שיתוף פעולה. גוף הסברה נוסף בשם לשכת הקשר לעיתונות הוקם ב[[המטה הכללי של צה"ל|מטה הכללי של צה"ל]] תחת [[משרד הביטחון]].

פיצול גורמי ה[[הסברה]] הישראלית, כפי שתואר לעיל, היה מקור לביקורת מתמדת על ידי [[מבקר המדינה]] שחשף פגמים בעבודת [[משרד החוץ]].‏‏<ref>{{הערה|‏דו"ח מבקר המדינה מס' 2 לשנת הכספים 1950/51, עמ' 64. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref>}} אזכור ענייני ההסברה שב ועלה בדיונים ב[[הכנסת|כנסת]], בייחוד בשעות דיון על [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות חוץ]]. אולם, ביקורת חריפה ושיטתית על ההסברה הישראלית, הראשונה מסוגה בישראל ובכנסת בפרט, הושמעה בעקבות תקרית [[קיביה]] בה פעל [[צה"ל]] בשטח [[ירדן]] בה נהרגו 60 אזרחי הכפר. עקב החשש ליצירת תדמית שלילית לישראל, כתוצאה מהתקרית, היה זה [[חבר הכנסת]] [[בנימין מינץ]], ממפלגת [[פועלי אגודת ישראל]], שטען לראשונה כי ערך ההסברה יקר מפז, ויש לייחס לה אותה דרגת חשיבות כמו לענייני ביטחון או הספקת מזון לאוכלוסייה. ‏‏<ref>{{הערה|‏[[דברי הכנסת]], כרך 1, ע"ע 319-273. בתוך:‏ יגר, מ. '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל''', 1986‏, ישראל, הוצאת להב</ref>}}

[[מבצע קדש]], שנערך באוקטובר [[1956]] חשף חולשות בתחום ה[[הסברה]].<ref>{{הערה|דברי הכנסת, כרך 21 ע"ע 712-713. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref>}} בכירים ב[[משרד החוץ]] טענו כי התקדמותו של [[צה"ל]] בשטח [[סיני]] עשויה להתקבל ברחבי העולם כהתגרות למלחמה. מתוך כך, ב- 9 בינואר [[1957]] העלה ח"כ [[אריה אלטמן]], מ[[תנועת החירות]], [[הצעה לסדר היום]] על "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ" ובה טען כי "כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים- מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים- מסבירים רע... הצדק והמוסר לצידנו, וכיצד לא הצלחנו להוכיח לעולם כי [[מבצע קדש|מבצע סיני]] לא היה פעולה של תוקפנות אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" ‏‏הצעה זו הדגישה את הדיון הציבורי התוסס בגין מגבלות ההסברה הישראלית.<ref name="Aarot2005"/>‏

תגובתה של [[משרד החוץ|שרת החוץ]] דאז, [[גולדה מאיר]], הבהירה את עמדת ה[[הסברה]] של משרד החוץ נוכח הביקורת שהועלתה.‏‏<ref>{{הערה|(שם, כרך 22, עמ' 1655. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref>}} "המשרד מתקשה 'להסביר את ה[[הסברה]]'" טענה גולדה מאיר, עקב מדיניות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] הנעה סביב שיקוליה הביטחוניים צבאיים ומטרותיה ה[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות]]-חיוניות. [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[דוד בן-גוריון]] אישר את גישה זו כאשר הסביר כי סודיות ה[[מבצע קדש|מבצע]] מנעה כל פעולת הסברה מוקדמת. נוסף על הנימוק של מציאותה הביטחונית של ישראל, מאיר טענה כי תקציב ההסברה, שהשפעתו על היקף הפעולה וטיבה ניכרת, הוא קבוע ומדוד מאד, וקשה לחרוג ולפעול מעבר לגבולות אותם מציב לתיחום ההסברה.<ref name="Aarot2005"/>‏

על רקע המתיחות הקיימת בין ישראל לשכנותיה, [[פעולת סמוע|פשיטת צה"ל על הכפר א-סמוע]] שמדרום ל[[חברון]], ב-13 בנובמבר [[1966]], העלתה ביקורת ב[[הכנסת|כנסת]]. בדיונים נטען כי האמצעים אינם מספיקים מבחינה [[הסברה|הסברתית]] והיעדר התיאום בין כל הגורמים ההסברתיים בולט וניכר. ביקורות אלה, עודדו את מינויו של [[ישראל גלילי]], באותה שנה, כאחראי על שירותי ההסברה ב[[משרד ראש הממשלה]] מטעם [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[לוי אשכול]].‏‏<ref name="Toldotia1986"/> [[ישראל גלילי|גלילי]], היה מבכירי [[ההגנה]], ומראשי סיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]]. עם הצטרפותו כבכיר במפלגת ה[[קואליציה]] ל[[ממשלת ישראל ה-13|ממשלה ה-13]] כ[[שר ללא תיק]], מינויו במשרד ראש הממשלה כאחראי על עבודת התיאום והפיקוח בתחום ההסברה, השקיט את הביקורות שהושמעו כנגד הממשלה באותה התקופה‏‏.<ref>{{הערה|‏ גלילי, י.(1990).'''אל ועל: איגרות ודמויות'''.רמת אפעל:הקיבוץ המאוחד.</ref>}}

למעשה, מקום המדינה, סבלה פעולת ה[[הסברה]] מבעיה זו כמאפיין טיפוסי של ה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]]–הממשלתי בישראל ובכלל.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ המבנה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתי]]-[[קואליציה|קואליציוני]] גרם לפיצול בין ה[[שר]]ים, המייצגים מפלגות שונות, אשר לא נטו לוותר על תחומי אחריותם. תופעה זו מנעה טיפול מהיר ומוסמך בבעיות הסברה, או לחלופין גרמה במישרין לחוסר תיאום ולסתירות בצורת הטיפול, תוך חדירתו של גורם ממשלתי אחד לתחום אחריותו של האחר. רק לעתים רחוקות נתבקשו האחראים למסור חוות דעת מקצועית לממשלה לפני קבלת החלטה חשובה. כפילויות אלו השפיעו גם בשטח, וחומרים זהים הופקו במשרדים שונים: הדפסת חומרי מידע, הפקות סרטים, עד לכדי הזמנות אורחים (ובייחוד עיתונאים). חוסר כוח אדם ותקציבים, ואי מינוי דובר לממשלה שזה עיסוקו העיקרי‏‏<ref>{{הערה|‏תפקיד זה מולא על ידי מנהלי לשכת [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] בין [[1963]]-[[1967]].‏</ref>}} רק החמירו את התנאים שעמדו לרשות הגורמים הללו.

[[מלחמת ששת הימים]] והמערכה המדינית הצמודה לה, הביאו לשינוי יסודי במצבה הבינלאומי של ישראל וכתוצאה מכך גם בתדמיתה. המאורעות גרמו למשבר קשה ביותר שזעזע את מערכת ה[[הסברה]] לשלוחותיה.‏‏<ref>{{הערה|‏יגר, מ. (1986‏). '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. ישראל: להב.; מנור, י. (2008) "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.</ref>}} המלחמה עצמה היוותה שלב בתוקפנות ה[[מדינות ערב|ערבית]] כנגד ישראל, בסיועה ותמיכתה של [[ברית המועצות]], בכל הזירות: [[צבאי]]ת, [[מדיניות|מדינית]], [[כלכלה|כלכלית]], [[תעמולה|תעמולתית]] ו[[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]]. באותם ימים מאמציה ה[[דיפלומטיה|דיפלומטיים]] של ישראל התנהלו באינטנסיביות על מנת לגייס [[דעת קהל]] שנענתה למען זכות קיומה של ישראל נוכח כוונות ההשמדה המוצהרות בעולם הערבי.

עם פרוץ המלחמה, ישראל זכתה להבנה ולאהדה גלובאלית.‏‏<ref>{{הערה|‏מלבד בני בריתה של החזית הסובייטית.‏</ref>}}‏‏<ref name="Toldotia1986"/> ניצחונותיה הצבאיים, הפכו במהרה את עולם דימוייה של ישראל לכדי דימויי ניצחון ותעוזה. ישראל זכתה לתדמית חיובית כ"ישראל היפה": מדינה [[חלוציות|חלוצית]], ששורשיה נבעו מן ה[[היסטוריה של ארץ ישראל|היסטוריה היהודית הקדומה]]. לפיכך, תבוסת צבאות [[צבא מצרים|מצרים]], [[ירדן]] ו[[צבא סוריה|סוריה]] מידו של [[צה"ל]] עוררה הערכה והתפעלות. לצד הדיווח על ה[[מיעוט]] ה[[פלסטינים|ערבי]] ובעיות [[דת ומדינה]], הכתבים הזרים הדגישו בדיווחיהם את ה[[קיבוץ|קיבוצים]], [[חיל נשים|חיילות הח"ן]], [[ארכאולוגיה]] והישגיה של ה[[אומה]] המתפתחת.‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ אולם, כנגד ישראל, הופעלה בנוסף מערכה מדינית-[[תעמולה|תעמולתית]] ב[[או"ם]] ומחוצה לו שיצרו אתגר מרכזי בתחום ה[[הסברה]].‏‏<ref name{{הערה|שם=autogenerated1>|שם.‏</ref>}}

השינוי באווירת התמיכה הבינלאומית כלפי ישראל היה חד. עד עתה, היו אלה [[מדינות ערב|ארצות ערב]], שהואשמו כצד המנצל את מצוקת [[בעיית הפליטים הפלסטינים|הפליטים הערביים]], המנסה להביס את "ישראל היפה". אך מאז [[מלחמת ששת הימים]], התהפכו הצדדים. האזכורים רק התגברו בדבר מאבקם הצודק של הפליטים הערביים, נגד ישראל החזקה והעצומה, שגזלה מהם את זכות השיבה לבתיהם. מהפך זה, כמשבר הסברתי, שגורמי ההסברה הישראלית התקשו לעמוד מולו, מצא ביטויו במאמרים שהאשימו את ישראל בשיכרון ניצחון, [[מיליטריזם]], שאיפת התפשטות טריטוריאלית, דיכוי ערבים ועוד.‏‏<ref>{{הערה|שם. ; ‏יגר, מ. (2005).'''הערות על שירות החוץ של ישראל'''. שערי תקוה: מרכז אריאלי למחקרי מדיניות.‏</ref>}}

שינוי זה, הביא לתחושה בציבור הישראלי לפיה ישראל נמצאת בנחיתות [[הסברה|הסברתית]], וכתוצאה מכך עלו הביקורות על הליקויים במערכת ההסברה המשלתית.<ref name="Toldotia1986"/> ביקורת זו, בציבור בכלל וב[[הכנסת|כנסת]] בפרט הלכה והתגברה. מאז ה-19 ביולי [[1967]] החלו דיוני ביקורת בכנסת בדבר מחדלי מערכת ההסברה למול ניצחונותיה של המערכת הצבאית.‏‏<ref>{{הערה|‏דברי הכנסת, כרך 53 ע"ע 384-377. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.עמ' 57.ישראל:להב.</ref>}} כנגד [[ישראל גלילי|השר גלילי]] נמתחה ביקורת כי היוזמה ההסברתית מתגלה לעתים לקויה ומשותקת כשהיא אינה מדביקה את המאורעות השוטפים. התיאורים העוינים מקדימים את פעולות הממשלה ועדיין קיים פיצול סמכויות. ההסברה הישראלית משוללת ראייה לטווח ארוך, ולפעמים סוטה וחורגת מהקו הרשמי של הממשלה.<ref name="Aarot2005"/>‏

הלחץ על ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] בעניין ההסברה הישראלית לא פסק. [[אבא אבן]], [[משרד החוץ|שר החוץ]], וישראל גלילי השיבו ל[[שאילתה (ממשל)|שאילתות]] שונות, עד שלחץ הציבור גבר וב-26 במרץ [[1969]] הודיע השר גלילי כיו"ר ה[[ועדה בין משרדית|ועדה הבין-משרדית]] לתיאום ההסברה הממשלתית על מינוי ועדה, במסגרת הוועדה הקיימת, לבדיקת תיאום שירותי ההסברה בארץ ובחוץ לארץ. [[ישראל גלילי|גלילי]] הצהיר בכנסת כי "הניסיון שנרכש לאחר [[מלחמת ששת הימים]], הביא אותי למסקנה כי המערכת הכללית של ההסברה ה[[ישראל]]ית אינה מתאימה לצרכים, לא מבחינת המבנה ולא מבחינת הממדים של הפעולה... באתי לכדי מסקנה כי דרושה רפורמה של מבנה מערכות ההסברה במגמה לבנותן כמערכת אחת משותפת שאינה מפרידה בין פעולת ההסברה בישראל לבין הפעולה בחוץ לארץ" ‏‏<ref>{{הערה|‏דברי הכנסת, כרך 55 ע"ע 3704. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.עמ' 59.ישראל:להב.</ref>}}

[[מלחמת יום הכיפורים]], שפרצה באוקטובר [[1973]], פתחה מחדש את הביקורת על מחדלי ההסברה בחוץ לארץ, והוכיחה כי לא חל שינוי משמעותי בעבודת משרד החוץ בפן ההסברתי.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ יחידת [[דובר צה"ל]] התקשתה לטפל ב- 900 [[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ שהגיעו לסיקור האירועים. פורום ההסברה המיוחד, שהופעל בימי המלחמה כעזר ליחידה, התכנס באופן יומי וכלל נציגים רבים מתחום ההסברה‏‏ אך נעדר ממנו נציג מ[[משרד החוץ]].<ref>{{הערה|‏בפורום השתתפו נציגי [[רשות השידור]], פרופסורים, [[פסיכולוג]]ים [[סוציולוג]]ים ונציג [[מרכז ההסברה]].‏</ref>}}<ref name="Aarot2005"/>‏ עקב הביקורת במהלך המלחמה, על ראש יחידת דובר צה"ל, מונו מעל הדובר, האלוף [[אהרון יריב]] והאלוף [[שלמה גזית]] שתפקדו כמעין "שרים להסברה". לאחר מכן, [[משרד הביטחון|שר הביטחון]], [[משה דיין]], מינה בכיר נוסף, תת-אלוף [[אהרון אבנון]], כאחראי על ההסברה ב[[צה"ל]]. מכך ניכר היה כי המצוקה הארגונית בתחום ההסברה מוחשית וסבוכה.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏

לאחר המלחמה, החלה בארץ תסיסה בקרב הציבור והמערכת הפוליטית בדבר מחדלי המלחמה הרבים.‏‏,<ref>{{הערה|‏‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב‏</ref>}} הוקמה [[ועדת אגרנט|ועדת חקירה]] כדי לבחון את אירועי המלחמה, והביקורת הציבורית הקשה כלפי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] הופנתה גם לעבר הנושא ההסברתי. למרות נתוני משרד החוץ שהוצגו ב[[הכנסת|כנסת]] בדבר אחוזי אהדה גבוהים לישראל לעומת אחוזים זעומים לטובת [[מדינות ערב]]‏‏<ref>{{הערה|‏60%-70% לטובת ישראל לעומת 3% לכל היותר לטובת מדינות ערב‏.</ref>}} הועלו תביעות בנוגע לפערים התדמיתיים המפרשים את הצלחותיה המדיניות-צבאיות של ישראל בעיני [[דעת קהל|דעת הקהל]] העולמית וה[[ארצות הברית|אמריקאית]] בפרט.<ref name="Aarot2005"/>‏

עשרה ימים לאחר הכרזה זו, התפטרה [[גולדה מאיר]] מראשות הממשלה].‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ מהלך זה הוביל להקמת [[הממשלה ה-17]] בראשותו של [[יצחק רבין]], וסבב מינויי שרים בהתאם: [[שמעון פרס]] מונה ל[[משרד הביטחון|שר ביטחון]], ו[[אהרון יריב]], שכיהן כ[[משרד התחבורה|שר התחבורה]], מונה במקומו לשר ההסברה.‏‏ יריב, אלוף (במיל.), שימש כראש [[אמ"ן]] בעבר ובתפקידים שונים בצמרת הצבאית. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לסיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]], ושימש כבכיר בסיעה בתפקידים שונים.‏‏<ref>{{הערה|שם; [http://www.knesset.gov.il אתר הכנסת]‏</ref>}}

יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ‏‏ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת [[1975]] הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ.<ref>{{הערה| בדו"ח ועדת פלד פורטו ציבורי היעד הספציפיים להסברה בארץ כגון: ישראלים הבאים במגע עם אזרחים מחו"ל, אזרחים זרים הנמצאים בארץ ובעיקר- [[כתב (מקצוע)|כתבי]] חוץ, אורחי ממשלה וה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ו[[תיירות בישראל|תיירים]].‏</ref>}} ‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: [[צליינים]], תיירים נוכרים, תיירים [[יהודים]] הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם [[משרד החינוך|משרד החינוך והתרבות]], ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]] לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏

משרד ההסברה שהתקיים במשך שנה אחת בלבד, משך זמן קצר בפועל, תרם לתשתית שירותי ההסברה. כפי שפרסם [[מבקר המדינה]], המשרד יצר דפוסי עבודה ראשוניים לתיאום פעולות הגורמים ה[[ממלכתיות|ממלכתיים]] הקיימים בתחום ההסברה באמצעות הפורומים המתאימים שהקים.‏‏‏‏‏<ref>{{הערה|‏דו"ח מבקר המדינה מס' 25 לשנת הכספים 1973 ע"ע 298-294. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.‏</ref>}}

אל מול קראות אלה טען [[דוד פרחי]], המנהל הכללי של משרד ההסברה בתקופת פעילותו, כי גם לאחר פירוק המשרד, גיבוש מדיניות הסברה [[ממלכתיות|ממלכתית]] מחייב טיפול ברמה מיניסטריאלית.‏‏<ref>{{הערה|‏רפי ישראלי (עורך), '''פרחים לדוד. יד לדוד פרחי ז"ל''', ירושלים: דפוס רפאל חיים כהן. עמ' 177, 183.{{ש}}‏‏יגר, מ.(1986‏).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. עמ' 107. ישראל, הוצאת להב.‏</ref>}} פרחי טען כי בנוסף למשרד עצמאי, ההסברה הישראלית מחייבת קשר הדוק, ללא גורמי תיווך, בין מערך ההסברה לבין מוקדי [[קבלת החלטות|קבלת ההחלטות]] בתחומים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים-חברתיים, שכן רק ברמה זו יתאפשר ייצוג השיקול ההסברתי בקבלת ההחלטות. על ההיבט ההסברתי לקבל משקל מתאים בשיקולי הממשלה, וזה העיקרון המרכזי שבגינו לא זכה המשרד למלא את ייעודו ההסברתי.‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏

לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת [[משרד ראש הממשלה]], אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת [[1966]], ו"רשות ההסברה" מ-[[1977]], יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים בין משרדי הממשלה: [[משרד החוץ]], [[משרד הביטחון]], [[משרד החינוך]], [[משרד התיירות]] ודוברי המשרדים השונים.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏ הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה וה[[תקשורת]], כדוגמת חברות [[פרסום]] ו[[יחסי ציבור]], לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות.<ref name="Aarot2005"/> למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא ה[[מדיניות]] - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות. <ref>{{הערה|‏מנור, י. (2008), "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב. (עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.</ref>}} כפי שטען [[דוד פרחי]] לאחר פירוקו של משרד ההסברה, יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות, כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה ה[[תדמית]]י של המדיניות, בהשפעתה על [[דעת קהל|דעת הקהל]]. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן ה[[תקשורת]] הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מ[[דעת קהל|דעת הקהל]]. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.‏‏‏‏<ref name="Aarot2005"/>‏