היסטריה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏היסטוריה: מהוויקינגליש. גם שם לא יודעים מה הקשר להרקולס
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה*
שורה 3:
== היסטוריה ==
{{הפניה לערך מורחב|ערך = [[היסטריה נשית]]}}
לפחות אלפיים שנה ב[[היסטוריה של אירופה|היסטוריה האירופאית]] ועד סוף [[המאה ה-19|המאה התשע עשרה]] נחשבה ההיסטריה למצב רפואי המיוחד לנשים ונגרם על ידי הפרעות ב[[רחם]] (ביוונית: היסטרה – רחם), כמו בזמן [[לידה]] כשהתינוק יוצא מן [[נרתיק|תעלת הלידה]]. מקורו של מונח ההיסטריה מיוחס בדרך כלל ל[[היפוקרטס]], על אף שהמונח לא הוזכר באוסף כתביו 'קורפוס היפוקרטס'<ref name{{הערה|שם=":0">|{{קישור כללי|כותרת = Hysteria Beyond Freud|כתובת = http://publishing.cdlib.org/ucpressebooks/view?docId=ft0p3003d3&chunk.id=d0e760|אתר = publishing.cdlib.org|תאריך_וידוא = 2015-12-20}}</ref>}}. קורפוס היפוקרטס מתייחס למגוון רחב של תסמיני מחלות, כמו [[סחרחורת]], ישנוניות ו[[חנק (רפואה)|חנק]], שנגרמות כביכול על ידי הנדידה של רחם האישה למקומות שונים בגופה, וגורם לגופה להיות יבש בשל מחסור בנוזלי גוף<ref name=":0" />. פתרון אפשרי ממליץ לנשים בהריון להקל על ה[[תסמין|סימפטומים]] באמצעות קיום [[יחסי מין]], שיגרום לרחם "להירטב" ובכך יקל על זרימת הדם בגוף<ref name=":0" />. "תאוריית הרחם הנודד" התעקשה להישאר ברפואה האירופאית במשך מאות שנים, והיוותה את הבסיס לרפואת הנשים במשך דורות רבים.
 
[[קובץ:Charcot_blanche.jpg|ממוזער|הציור "שיעור קליני בסלפטרייר", בו מדגים שארקו היפנוזה על חולה היסטרית לפני רופאים, בבית החולים סלפטרייר שבפריז]]
הבנה מודרנית יותר של ההיסטריה כ[[הפרעה נפשית|הפרעה פסיכולוגית]], קודמה באמצעות עבודותיו של [[ז'אן-מרטן שארקו]]. שארקו, [[נוירולוגיה|נוירולוג]] [[צרפת]]י, טיפל במעבדתו שבבית החולים פיטייה סלפטרייר שבפריז, בנשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן. ב-[[1878]] החל שארקו להשתמש ב[[היפנוזה]], שיטה חדשנית בזמנו, כדי לטפל בנשים שסבלו מהיסטריה ו[[אפילפסיה]]. שארקו היה מזמן אליו נשים, ובאמצעות הוראות ותפיחות סמליות על גוף המטופלת הוא סילק בהדרגה את השיתוק. בכך הראה שארקו איך בעזרת הוראות מילוליות בלבד אפשר לעורר את ההחלמה. טיפולים אלו עוררו עניין רב, ופעמים רבות ביצע שארקו טיפולים אלה בפני רופאים ואנשי צוות בית החולים. באותה שנה הקים שארקו יחד עם עמיתיו הרופאים מעבדת צילום בתוך בית-החולים, מוסד חסר תקדים שהיה למעבדת הצילום הרפואי הראשונה בעולם. הצילום העניק ממד חזותי נוסף למה שהתרחש בין כותלי בית החולים ותיעד את החולים לאורך זמן. הצילומים התפרסמו בכתב העת [[האיקונוגרפיה המצולמת של הסאלפטרייר]]<ref name=":1" />.
 
שארקו סירב לראות במין את הסיבה להיסטריה, ובתחילה סבר שמדובר בפרעה נוירולוגית שמקורה בחולשה מולדת ב[[מערכת העצבים]]. הוא ראה ביכולת ה[[סוגסטיה|סוגסטבילית]] (היכולת להיכנס למצב היפנוטי) סימן לכשל של מערכת העצבים ושל עומק ההפרעה ההיסטרית: ככל שאישה "היסטרית" יותר – כך קל יותר להכניסה למצב היפנוטי. אלא שאבחנה זו לא סיפקה הסבר לנשים שסבלו מ'שיתוק כפפה' – שיתוק של כף היד בלבד – תופעה שאינה אפשרית מבחינה נוירולוגית, מה עוד ששארקו לא הצליח לזהות את טבעה האורגני של המחלה. מסיבות אלו קבע שארקו בסופו של דבר כי ההיסטריה היא מחלה של הנפש, והצביע על הטראומה, ה[[טראומה גופנית|פיזית]] או ה[[טראומה נפשית|נפשית]] כגורם המרכזי להיסטריה. בנוסף גילה שארקו כי ההיסטריה היא תופעה אוניברסלית שחוצה זמנים ותרבויות, וכי גם גברים עלולים ללקות בה<ref name{{הערה|שם=":1">|{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2358708|כותרת = התערוכה שמציצה לראשו של אבי הנוירולוגיה שארקו|אתר = באתר הארץ|תאריך = }}</ref>}}.
 
לאחר מותו של שארקו בשנת [[1893]], קיבלה ההיסטריה תשומת לב מדעית שנוצרה באמצעות מחקריו הנוירולוגיים, והפכה לנושא למחקר מדעי. [[זיגמונד פרויד]], שהיה מתלמידיו, ואף נכח בהדגמותיו הפומביות של שארקו, התרשם מסגנונו ודרך טיפולו של שארקו בהיסטריה, והחליט לחקור אף הוא את הנושא.
 
בשנת [[1890]] פרויד פרסם סדרת מאמרים על נושא ההיסטריה. מאמרים אלו תרמו לפיתוח וקבלת ההשקפה הפרודינית על ההיסטריה, וב-[[1920]] הייתה לתאוריה של פרויד השפעה רבה ב[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]] וב[[ארצות הברית]]. פרויד טבע את המונח '[[הפרעה סומטופורמית|היסטריה קונברסיבית]]' (מכונה גם הפרעת המרה). זהו דפוס שבו מופיעים תסמינים כמו-נוירולוגים כגון ליקוי תפקוד גופני מסוים ([[עיוורון]] פתאומי, [[פריחה]], שיתוק באיבר מסוים), או אובדן שליטה בהיעדר כל ליקוי אורגני או פתלוגיה רפואית כלשהי. תסמינים אלה עוזרים לחולה להימנע או להתחמק ממצב מעורר דחק מבלי שיאלץ ליטול אחריות על כך, ונובע מ[[אשמה (רגש)|רגשות אשמה]]. לפי פרויד, הסימפטומים הנוירוטיים אינם אלא "ניסיון להדחיק רעיון לא מתקבל שעלה כאופוזיציה מעיקה ל[[מודל הנפש הפרוידיאני|אגו]] של הפציינט".<ref>{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = רות גלן|כתובת = http://ruth-golan.com/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%94/%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%94-%D7%91%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%94/|כותרת = מהי נוירוזה בפסיכואנליזה|אתר = |תאריך = }}</ref>}} כך שדפוס ההנעה הבסיסי שביסוד הפרעת ההמרה, הוא הרצון להימנע מדחק מעורר חרדה או להפחיתו על ידי מחלה – וכך להמיר בעיה רגשית קשה מנשוא בבעיה גופנית המצילה את כבוד החולה.
 
הפרעות ההמרה היו שכיחות יחסית בעבר בחיים האזרחיים, במיוחד בחיי הצבא. בדרך כלל הופיעה הפרעת ההמרה בתנאי קרב מעוררי דחק חמור במיוחד, ופקדה גברים שבחיים הרגילים נחשבו ליציבים. הדבר גרם לכך שהחיילים קיבלו שיתוק ברגליים (למשל) ודבר זה אפשר לחייל להתחמק ממצבי קרב מעוררי חרדה מבלי שיכונה פחדן או שיועמד למשפט שדה.<ref>{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = https://alexandert.wordpress.com/2009/05/31/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-7-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%99/|כותרת = הפרעות סומטופורמיות והפרעות ניתוק|אתר = לימודים, האוניברסיטה הפתוחה|תאריך = }}</ref>}} כיום הפרעה זאת שכיחה לרוב יותר אצל הנשים.{{הערה|http://www.nhw.co.il/%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%94.html}}
 
גילויים אלו אפשרו לחוקרים נוספים, כמו [[פייר ז'נה]] ו[[יוזף ברויר|יוזף ברויאר]], לפתח תאוריות חדשות על ההיסטריה שהיו דומים במהותם לתפיסה של [[ימי הביניים]] שדיברה על תודעה מפוצלת, אלא שבמקום ה"שדים" "שנכנסו" במטופל (כמו בסיפורי ה'[[דיבוק]]') הוחלפו המושגים במינוחים פסיכולוגיים מודרניים.