אנאיס נין – הבדלי גרסאות

'''אנאיס נין''' (בספרדית: '''Angela Anaïs Juana Antolina Rosa Edelmira Nin y Culmell'''; {{כ}}[[21 בפברואר]] [[1903]] - [[14 בינואר]] [[1977]]) הייתה [[סופרת]] שנולדה ב[[צרפת]] להורים [[קובה|קובנים]]. היא התגוררה ב[[ספרד]] ובקובה, אך חיהחייתה רוב חייה ב[[ארצות הברית]], שם התבססה כסופרת. היא כתבה יומנים (לאורך יותר מ-60 שנה, החל מגיל 11 ועד קרוב למותה), רומנים, כתבים ביקורתיים, מאמרים, סיפורים קצרים ו[[ארוטיקה]]. חלק גדול מכתביה פורסם לאחר מותה.

אנאיס נין נולדה ב[[ניי-סיר-סן]], צרפת, להורים אמנים. אביה, חואקין נין, היה פסנתרן ו[[מלחין]] קובני, ואמה הייתה זמרת קובנית בעלת הכשרה קלאסית, ממוצא צרפתי ודני. סבו של אביה נמלט מצרפת בעת [[המהפכה הצרפתית]] והגיע לקובה, שם עזר לבנות את פסימסילת הרכבת הראשוניםהראשונה במדינה.

נין התחנכה כנוצריתכ[[נצרות קתולית־רומאיתקתולית|נוצרית קתולית]], ובילתה את ילדותה ושנותיה המוקדמותונעוריה באירופה. אחרי שהוריה נפרדו, אמה העבירה את אנאיס ואת שני אחיה ל[[ברצלונה]], ומשם ל[[ניו יורק סיטי]]. לפי יומניה, נין עזבה את מערכת החינוך הפורמלית בגיל 16 ומאוחר יותר החלה לעבוד כדוגמנית ציור. אחרי מספר שנים באמריקה, נין שכחה איך לדבר ספרדית, אך המשיכה לשלוט בצרפתית ולמדה לדבר אנגלית שוטפת.

ב-3 במרץ 1923, ב[[הוואנה]], קובה, נין נישאה לבעלה הראשון, יו פרקר גילר (1898–1985), בנקאי ואמן שנודע מאוחר יותר כיוצר הקולנוע הניסיוני איאן הוגו. הזוג עבר לגור ב[[פריז]], שם גילר עבד בבנקאות ונין החלה לפתח את העניין שלה בכתיבה. ביומניה היא מזכירה כי באותה תקופה גם למדה ריקודי [[פלמנקו בפריז]]. יצירתה הראשונה שיצאה לאור הייתה מאמר ביקורתיסקירה על [[דייוויד הרברט לורנס|ד״ה לורנס]], שכתבה ב-16 יום.

בשלהי קיץ 1939, כשתושבים זרים רבים עזבו את צרפת בשל המלחמה המתקרבת, נין עזבה את פריז וחזקהוחזרה לניו יורק עם בעלה (לפי בקשתו, אזכורים של גילר הושמטו ברובם מיומניה שיצאו לאור בימי חייה). 

ב-1947, כשהייתה בת 44, היא פגשה את השחקן רופרט פול במעלית במנהטן, בדרכה למסיבה. השניים פיתחו קשר רומנטי. פול היה צעיר מנין ב-16 שנים. ב-17 במרץ 1955, בעודה נשואה לגילר, היא נישאה לפול באריזונהב[[אריזונה]], ונסעהועברה לחיות איתו בקליפורניהב[[קליפורניה]]. גילר נשאר בניו יורק ולא ידע על נישואהנישואיה השניים של נין עד מותה ב-1977. 

ב-1966, נין ביטלה את נישואיה עם פול, בעקבות בעיות משפטיות שעלו מכך שגם גילר וגם פול ניסו לרשום אותה כרעייתם בטפסי מס ההכנסה שלהם. על אף ביטול נישואיהם, נין ופול המשיכו לגור יחדיו כאילו היו נשואים, עד מותה ב-1977. 

נין הזכירה כהשפעות את הסופרת ג׳ונהג'ונה בארנס, מחלוצות הספרות הלסבית, ואת המשוררהסופר [[דייוויד הרברט לורנס|ד״ה לורנס]]. בכרך הראשון של יומניה היא כתבהציינה כי היא כותבת בהשראתם של [[מרסל פרוסט]], [[אנדרה ז'יד]], [[ז'אן קוקטו]], [[פול ואלרי]] ו[[ארתור רמבו]].

עבודותיה החשובות ביותר של אנאיס נין, הן לפי דעתה והן לפי דעתם של חוקרים, הםהן יומניה.

היומנים, המקיפים עשרות שנים, מספקים תובנות מעמיקות לתוך חייה וקשריה האישיים. נין הכירה באופן אינטימי מספר של סופרים, אמנים, פסיכואנליטיקאים ודמויות בולטות אחרות, וכתבה עליהם לעתים קרובות, במיוחד על [[אוטו ראנק]]. לאור מעמדה כסופרת המתארת קבוצת ידוענים גברית בעיקרה, יומניה של נין נחשבים למשמעותיים כי סיפקו נקודת מבט מ״הצד השני״.

מבקרי ספרות רבים מהללים את נין כאחת הכותבות הדגולות ביותר של [[אירוטיקהארוטיקה]] נשית. היא הייתה אחת הנשים הידועות הראשונות שחקרו את תחום הכתיבה האירוטיתהארוטית במלואו, ובהחלט הייתה האישה הבולטת הראשונה במערב שכתבה ארוטיקה. לפניה, ארוטיקה שנכתבה על ידי נשים הייתה נדירה. 

לפי הכרך הראשון של יומניה, נין נתקלה לראשונה בכתיבה אירוטיתארוטית כשחזרה לפריז עם בעלה, אמה ושני אחיה בסוף גיל ההתבגרות שלה. הם שכרו את דירתו של אמריקאי שנסהשנסע לחופשת הקיץ, ונין נתקלה בכמה ספרים בצרפתית, אותם קראה בזה אחר זה. ״מעולם לא קראתי ספרות אירוטיתארוטית באמריקה״, היא כתבה, ״הייתי תמימה לפני שהתחלתי לקרוא בהם, אבל כשסיימתי את כולם, לא היה דבר שלא ידעתי על הרפתקאות מיניות״. 

בשנות הארבעים, מתוך מצוקה כלכלית, החלו נין, הנרי מילר וכמה מחבריהם לכתוב ספרות אירוטיתארוטית ופורנוגרפית עבור ״אספן״ אנונימי, תמורת דולר אחד לעמוד. הם עשו זו כמעין בדיחה. נין החשיבה את הדמויות באירוטיקהבארוטיקה שלה לקריקטורות, ומעולם לא תכננה לפרסם את כתביה, אך שינתה את דעתה בתחילת שנות השבעים והרשתה את פרסומם.

נין הייתה חברתם, ולפרקים מאהבתם, של אישים ספרותיים רבים, ביניהםבהם [[הנרי מילר]], [[ג'ון סטיינבק]], [[אנטונן ארטו]], [[גור וידאל]], [[לורנס דארל]] ואחרים. הרומן והחברות שניהלה עם מילר השפיעההשפיעו עליה מאוד, הן מינית והן ככותבת. 

בכרך השלישי של יומניה המלאים, Incest (״גילוי עריות״), היא כתבה על אביה בצורה גלויה ומפורטת. כשאביה של נין שמע את כותרת ספר הבדיון הראשון שלה, ״בית גילוי העריות״, הוא חשש כי היא חשפה בו את ההתעללות שעברה, כאשר למעשה, ההתעללות הוסוותה בספר היטב. 

התפרצות [[התנועה הפמיניסטית]] בשנותב[[שנות ה-60׳60]] העניקה לכתביה של נין נקודת מבט פמיניסטית, שהפכה את נין למרצה פופולרית באוניברסיטאות שונות. מנגד, נין עצמה הרחיקה את עצמה מהאקטיביזם הפוליטי של התנועה הפמיניסטית.

החל משנת 1973, זכתה נין בהכרה ממסדית ופרסים רבים, ביניהםבהם תוארי כבוד מאוניברסיטאות. היא מתה בלוסב[[לוס אנג׳לסאנג'לס]] ב-4 בינואר 1977, שלוש שנים אחרי שאובחנה כחולה בסרטן. גופתה נשרפה, ואפרה פוזר מעץמעל [[מפרץ סנטה מוניקה]]. בעלה הראשון, יו גילר, מת ב-1985, ואפרו פוזר גם הוא באותו המקום. רופרט פול הוציא מהדורות חדשות ומלאות של יומניה, החל מ-1985 ועד מותו ב-2006. חלקים גדולים של יומניה של נין עדיין לא יצאו בגרסה מלאה. הגרסאות המקוריות של היומנים נמצאות בספריית [[אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס]]. 

* '''הנרי וג׳וןוג'ון''' (זמורה־ביתן, 1996, בתרגום מיה דבש)