גטו דאוגבפילס – הבדלי גרסאות

הוסרו 16 בתים ,  לפני 6 שנים
ויקישיתוף בשורה
מ (עיצוב)
(ויקישיתוף בשורה)
[[קובץ:Daugavpils 01.jpg|שמאל|ממוזער|300px|יהודים בגטו דאוגבפילס, סביבות אוגוסט 1941]]
[[Fileקובץ:WW2-Holocaust-Europe-he.png|שמאל|ממוזער|מפת מחנות ריכוז והשמדה בשואה]]
'''גטו דאוגבפילס''' (ידוע גם כ'''גטו דווינסק''') היה [[גטאות בשואה|גטו]] שהוקם במבצר עתיק ליד [[דאוגבפילס]], העיר השנייה בגודלה ב[[לטביה]], בעקבות כיבושה של לטביה על ידי [[גרמניה הנאצית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]] בקיץ [[1941]].
 
בקיץ 1941, כ-12,000 יהודים חיו בדאוגבפילס. טור ענק של פליטי מלחמה, ובכלל זה [[יהדות ליטא|יהודים מליטא]] וכן חיילי [[הצבא האדום]] שהופרדו מיחידותיהם, נעו בצפון מזרח הכביש מ[[קובנה]] לדאוגבפילס, בבריחה מ[[וורמכט|הצבא הגרמני]] המתקדם. בדאוגבפילס הפליטים ציפו למצוא ביטחון או אולי לעלות על רכבת לכיוון מזרח. חלק מהפליטים היהודים הצליחו להגיע לגבול הסובייטי, אך שומרי [[נ.ק.וו.ד.]] מנעו מהם לעבור. בסופו של דבר חלקם הורשה לעבור, אבל זה היה מאוחר מדי עבור רובם{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at 40–41}}. לאחר כמה ימים של הפצצות אוויריות, הצבא הגרמני כבש את דאוגבפילס ב-[[26 ביוני]] 1941, אבל עדיין נלחם בסביבה הקרובה למשך כמה ימים. אש בערה בעיר, שהנאצים מאוחר יותר בחרו להאשים את היהודים בהצתתה{{הערה| Lumans, Latvia in World War II, at 140, 153, and 154}}.
 
ב-[[29 ביוני]] 1941, בהוראת מפקד המשטרה הלטבית בדאוגבפילס, הוצבו ברחבי העיר שלטים גדולים בגרמנית, רוסית ולטבית, בהם נקראו כל הגברים היהודים מתחת לגיל 60 להתאסף בבוקר בשוק המרכזי. חלקם הועסקו בקבירת גופות של אזרחים וחיילי הצבא האדום שנהרגו בלחימה, ולאחר מכן, בקבירת סוסים מתים. רבים אחרים נאלצו לחפור לעצמם קבר ופשוט נרצחו על ספו{{הערה|שם=אוונס|1= Iwens, How Dark the Heavens, at 24–31.}}{{הערה| Gilbert, The Holocaust, at pages 153–159}}.
 
הרג המוני של יהודים בלטביה היה חלק מתוכנית כוללת שפותחה בדרג הגבוה ביותר בממשל הנאצי. חלקים מהתוכנית יושמו כבר במדינות אחרות, כגון [[ליל הבדולח|שרפת בתי כנסת]] ([[גרמניה]]) ו[[גטאות בשואה|גטואיזציה]] ([[פולין]]). לטביה הציגה פיתוח חדש בשואה - יישום של הרג המוני מייד עם כיבושה של המדינה{{הערה| Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 203}}.
{{ציטוט|תוכן=הגיע הזמן לשים קץ לכל השירות ליהודים, של מכירת עצמנו ליהודים! ... צריך לזכור שהיהודים הם אלה שקיבלו את פני הצבא האדום ביולי 1940 ושעבדו, עינו והרגו לטבים במהלך השלטון הקומוניסטי{{הערה|Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 90 to 91.}}.|מרכאות=כן}}
 
ב-[[28 ביוני]] 1941, יומיים לאחר נפילת דאוגבפילס, הנאצים אספו את היהודים בבית הכנסת, ולאחר מכן הוציאו אותם וירו בהם. יהודים אחרים נרצחו באופן אקראי כשהתהלכו ברחוב. למחרת, הצבא הגרמני החל לרכז את הגברים היהודים של דאוגבפילס ולהכפיף אותם לטרור, השפלה וכליאה בתנאים אכזריים וצפופים. ניצולים דיווחו: "הם היו תופסים יהודים ברחובות דווינסק ולוקחים אותם לבית הסוהר שבו הם היו מתייסרים קשות. הם נאלצו לשכב על הקרקע ולקפוץ שוב, ומי שלא יכול היה לעשות זאת מספיק מהר נורה{{הערה|שם=אהרבורג|1= Ehrenburg, Black Book, at pages 411–412, statement of Sema Shpungin}}.
 
משטרת העזר הלטבית שמרה על בית הסוהר שבו הוחזקו הגברים היהודים. העבודה הפכה להיות קשה מנשוא, כי האסירים נאלצו, פשוטו כמשמעו, לעבוד עד מוות. משימה אחת כללה גלגול בלוקים ענקיים של אבן לראש גבעה, אחרת כללה סחיבת קורות כבדים מספר קילומטרים. שומרים גרמנים פגעו באסירים בשוטים כרצונם{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at 24–31.שם=אוונס}}.
 
היהודים החלו להיות מוגבלים יותר ויותר. הם נצטוו ללבוש את [[הטלאי הצהוב]] והנאצים אסרו עליהם להשתמש במדרכות אלא לרוץ באמצע הכביש, אסרו עליהם לדבר עם מי שאינו יהודי, ולקרוא עיתונים.
ארבעת מעשי הטבח שהתרחשו בדאוגבפילס, שניים התרחשו בפארק מסילת הרכבת המכונה גם "הגן של עובדי הרכבת", אחד בשטח האימונים הצבאי, ואחד ליד בית הקברות מצפון לעיר.
 
סידני אוונס, ניצול טבח פארק הרכבת, נתן את תיאורו לטבח{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at page 30-39.}}: ב-8 ביולי 1941, הגרמנים אלצו מספר יהודים לחפור תעלות בפארק המסילה. ביום שלמחרת, ב-[[9 ביולי]] 1941, החל הגרמנים לירות ביהודים ולדחוף את הגופות לתוך התעלות. את הרעש של היריות, שהתרחשו במרווחי זמן קבועים, אפשר היה לשמוע בעיר. השומרים במבצע הזה היו לטבים והמפקחים היו גרמנים. קצין גרמני אחד זמזם את השיר הנודע "חבית הבירה פולקה" כשהוא יורה באנשים בחלק האחורי של הראש. הגרמנים מילאו את כל התעלות שנחפרו בגופות של האנשים שנרצחו ב-9 ביולי, אבל עדיין היו הרבה אנשים שהם התכוונו להרוג. בסופו של ההרג, הניצולים הועסקו בחפירת קברים חדשים ובכיסוי האדמה על הגופות בחפירות הקודמות. למחרת, ב-[[10 ביולי]] 1941, ההרג התחדש. חיים קריצקי, ניצול נוסף, דיווח על מה שהתרחש ביום זה בבורות:
{{ציטוט|תוכן=היו ארבעה לטביים שעמדו מעבר לתעלה ארוכה וטענו את רוביהם. קצין גרמני צעק על האסירים, "ארבעה שלך, לצעוד קדימה." כאשר הגברים הגיעו לתעלה, הגרמני צעק "אש!" וכל אחד מהלטבים ירה באיש אחד - כדור אחד בראש מטווח קצר - וארבעה נפלו לתעלה. "ארבעת הבאים". הם נורו מדי. וכל זה צולם על ידי חיילים גרמנים{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at page 104.}}.|מרכאות=כן}}
 
ב-[[25 ביולי]] 1941, הגרמנים הוציאו צו שעל כל היהודים לעבור למחרת לתוך הגטו. בנוסף לכל יהודי דאוגבפילס שהתאספו, צעדו לתוך המבצר יהודים מ[[ליטא]] ומהאזור שמסביב לדאוגבפילס. חלקם נאלצו ללכת עד 50 קילומטרים. השומרים הלטביים אכפו פקודותיהם על ידי הכאת העובדים עם שוטים ארוכים.
ניצולת הגטו פאולה פרנקל-זלצמן תארה את הסצנה:
"ביום שלישי בערב שמענו צעקות ממרחק. הצעקות התקרבו יותר ויותר עד שהבנו שמדובר בצעקות של יהודים מעונים. למחרת גיליתי שלתוך הגטו נאספו היהודים שנותרו מכל הכפרים בסביבה ומכל הדרך לריגה. נאמר לאוכלוסייה הלטבית שהם כבר לא יראו יהודים, אפילו לא במוזיאון..."{{הערה|שם=פרנקל-זלצמן|1= Frankel-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 1, "The First Akztion"}}.
 
זאובה, המפקד הגרמני של גטו דאוגבפילס, בלט באכזריות הקיצונית שלו. הוא הוציא להורג אנשים שהפרו את הכללים שלו, במיוחד רבים מאלה שהבריחו מזון. ההוצאות להורג נערכו מול כל האסירים בכיכר הפנימית של הגטו, על מנת להפחיד ולהשפיל אותם.
פעולות ירי המוני המשיכו ברציפות באזור דאוגבפילס בסוף יולי, כאשר הוקם הגטו, עד סמוך לסוף אוגוסט. ב-[[27 ביולי]] 1941 אלפי אנשים נדחסו לתוך המצודה העתיקה הקטנה, שלא היו בה כמעט מתקנים סניטריים ולא אוכל. ביום [[1 באוגוסט]], [[המשטרה היהודית]] הודיעה כי הוכן מחנה חדש, לא הרחק מהגטו, ועל היהודים שלא היו תושבי דאוגבפילס לאסוף את חפציהם ולעבור לשם.
לדברי פרנקל-זלצמן:
{{ציטוט|תוכן=אם עד עכשיו הצפיפות הייתה נוראה, היא נעשתה [בעקבות הגעתם של היהודים מחלקים אחרים של לטגליה ולטביה] בלתי נסבלת. אבל המפקדים של הגטו אמרו כי בקרוב הגטו יהיה "מרווח". מחנה חדש יוקם לאסירים החדשים שיחויבו ללכת אליו ומי שירצה יוכל ללכת איתם{{הערה| Frankelשם=פרנקל-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 1, "The First Akztion"זלצמן}}.|מרכאות=כן}}
 
אנשים רבים היו להוטים לעזוב. טור של 2,000 אנשים יצא תחת שמירה של משטרת העזר הלטבית. כמה ימים לאחר מכן, אולי ב-[[6 באוגוסט]] 1941, הוצעה הצעה דומה לכל ההורים עם ילדים קטנים.
====הרצח ביער פוגליאנקה ====
במקום ללכת למחנה חדש, האסירים הוצעדו לקבוצה של קברים שהוכנו בשטח אימונים של הצבא הלטבי לשעבר ביער פוגליאנקה. גרמנים ולטבים דחפו אותם ל[[בורות ירי]] שנחפרו בעבר וירו בהם. תינוקות לא נורו, אלא פשוט נזרקו לבור ונקברו חיים. כיסוי העפר שנערם על הקברים היו דק למדי, ושני נערים שנפצעו קל בלבד והיו בחלק העליון של הגופות, חפרו את דרכם החוצה ונמלטו מהמקום. שימוש בשטח מיוער כדי להסתיר את מעשי הרצח, היה אופייני לפעולות ההרג ההמוני של הנאצים. בשבועות הראשונים של אוגוסט 1941, ה[[אס דה]] ערך "בחירות" נוספות בגטו, בחירה מי יחיה ומי ימות. היו גם פעולות גדולות ב-[[18 באוגוסט|18]] וב-[[19 באוגוסט]]. מרבית האמהות, הילדים, הקשישים והחולים נאספו ונורו. התבצע גם טבח של 400 ילדים מבית היתומים. מי שנבחר לעבודה על ידי הגרמנים, נדרש למסמך הידוע בשם "שיין". בעוד מסמך זה לא היה ערובה להבטיח בהכרח אי שילוח לירי, חוסר במסמך היה מבטיח כמעט בוודאות מוות{{הערה|שם=עזרגליס|1= Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 279}}{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at 53}}.
 
כתוצאה מאקציות שונות באוגוסט, אוכלוסיית הגטו צומצמה לכ-6,000 עד 7,000 בני אדם. על פי הנאצי קרל יגר, יחידה של ה[[איינזצגרופן|איינזצקומנדו]] 3 הרגה 9,012 יהודים בדאוגבפילס בין 13 ביולי ל-21 באוגוסט 1941. בנוסף, דו"ח נאצי קבע כי 9,256 יהודים הוצאו להורג בדאוגבפילס עד ל-15 באוקטובר 1941{{הערה| Jaeger Report}}{{הערה| Stahlecker report, Nueremburg document L-180, at 992}}. הייתה הפסקה בפעולות הירי לתקופה של 10 שבועות לאחר 22 באוגוסט 1941, עקב חילופי מפקדים בגטו.
 
==החיים בגטו==
דאוגבפילס לא דמה לגטאות אחרים, במובן של אזור בתוך עיר המותאם אישית ליהודים. זה היה בית כלא מאולתר ליהודים, כדי להחזיק בהם עד שיוכלו לחסלם. היהודים הקימו מועצה משלהם של כ-12 אסירים, מעין [[יודנראט]] שהורכב ברובו מאנשי מקצוע ואנשים ידועים, על מנת לנהל את ענייניו הפנימיים של הגטו, שבתחילה מנה יותר מ-14,000 איש. מישה מוסנזון, מהנדס, היה מנהיגם. חלק מההכנסות מעבודתם של האסירים הוקצו למועצה היהודית.
 
בגטו הופרדו גברים ונשים. פועלים מיומנים שוכנו בנפרד וקיבלו טיפול טוב יותר, כולל מנות טובות יותר של מזון. הנאצים ניצלו את האסירים בגטו לעבודה, אולם היו גם מקרים בודדים של עזרה. למשל, שני חיילים גרמנים, מודעים לכך שהאס-דה מוציא להורג יהודים שלא היה להם עבודה, העמידו פנים שקבוצה בת 30 יהודים דרושים להם לעבודה ובכך הצילו, לפחות לזמן מה, את חייהם{{הערה|Iwens, How Dark the Heavens, at pages 48–49, 57, 99–103, 186–191.}}.
אוונס תיאר את המצב מנקודת מבטו כיהודי שהורשה לעבוד כעובד מיומן:
{{ציטוט|תוכן=הגרמנים מגנים עלינו מפני שהעבודה שלנו הייתה שימושית להם. זה נכון גם כי חלקם ריחמו עלינו - במיוחד עבור היהודים "שלהם", אלה שזכו להכיר באופן אישי. בכל פעם שהיהודים עבדו עם חיילים גרמנים רגילים, מערכת היחסים שלהם לעתים קרובות הפכה לידידותית למדי... הועילה גם העובדה שהיהודים הבינו את השפה הגרמנית ואילו רוב הגויים לא. אבל לא היו לנו אשליות. ידענו שבמוקדם או במאוחר תבוא הוראה ישירה ואנו נחוסל{{הערה|Iwens, How Dark the Heavens, at page 100}}.|מרכאות=כן}}
 
השלטונות הגרמנים, פעמים רבות בסיוע המשטרה היהודית, אכפו את המשמעת בגטו בתליית אנשים שנתפסו כמפרים את הכללים הרבים שלהם, כפי שהעידה אחת האסירות:
 
ניצול שעבד בבית החולים בגטו תיאר את הטבח:
{{ציטוט|תוכן=בחוץ התרחש ריקודו של השטן. היו יריות מכל הכיוונים ואף אחד לא ידע מה יקרה בעוד דקה או שתיים. לפתע, אחות רצה בנשימה עצורה ואמרה לכולם בבית החולים כי מפקד הגטו מגיע לכאן עם כמה שודדים כדי לחפש אנשים שהסתתרו... אפשר היו לשמוע את הצעקות שלו ממרחק של כמה חדרים. הוא זרק את החולים מעל מיטותיהם, חיפש קורבנות ואמר לכנופיה שלו לקחת אותם לחצר. מי שלא יכלהיה יכול ללכת נורה מייד בחצר. הוא מסוגל היה לעשות את זה. ידו אפילו לא רעדה{{הערה|Frankel-Saltzman, Haftling No. 94771, Part 2, The Bitter November 9}}.|מרכאות=כן}}
 
כמה אסירים ניסו לשרוד בהסתתרות במספר מקומות, כולל בבית השימוש, בבארות בתוך המצודה העתיקה. בארבעת החודשים הבאים הוסתרו יהודים בבית החולים על ידי האחיות, תוך סכנת מוות לעצמן. מיולי עד נובמבר 1941, הנאצים הרגו לפחות 15,000 יהודים בדאוגבפילס. בגטו נותרו רק כ-900 איש אחרי הירי בנובמבר{{הערה|Frankel-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 2, "Quarantine in Ghetto – The Taste of Hunger", "My Father Steals", and "A Mother in the Ghetto"..}}.
בעקבות הטבח בנובמבר, מספר יהודים עם אשרות עבודה הוצבו מחוץ לגטו במבצר הגדול יותר, המכונה לעתים המצודה, בצד הצפוני של נהר [[דווינה]]. כאן הם ביצעו שירותי עבודה שונים עבור צבא גרמניה. למרות שמזונם היה מועט, הם טופלו טוב יותר מהיהודים שנכלאו בגטו, כיוון שהמצודה הייתה תחת שליטת הצבא הגרמני, כשיחידות משטרת עזר לטביות לא נראו במקום.
==חיסול הגטו ב-1 במאי==
ב-[[1 במאי]] 1942, שהו כ-1,500 ניצולים במבצר/גטו גריב. [[רודולף לנגה]], מפקד האס-דה בלטביה, נתן הוראה לחסל את הגטו. הנאצים ואנשי קומנדו ארייס נכנסו לגטו בשעות הבוקר, אחרי שהיהודים כבר צעדו החוצה לאתרי העבודה. הנאצים ערכו "סלקציה" נוספת באותו יום, והרגו את מרבית יהודי הגטו. מקור אחד מדבר על 375 ניצולים מרציחות 1 במאי{{הערה| Ehrenburg, Black Book, at pages 411–412, statement of Sema Shpunginשם=אהרבורג}}, ואילו מקורות אחרים מציינים כי במבצר הישן שרד רק ניצול אחד{{הערה| Frankel-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 3, Heading: The Liquidation of the Ghetto}} או שניים{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens,}}. אנשים שעמדו לצאת להורג נאלצו לצעוד ליער פוגליאנקה, שם כולם נדחפו לתוך קברי אחים שהוכנו מראש.
 
על פי אוונס, שהיה במצודה ושמע את הסיפור כמה ימים לאחר מכן:
{{ציטוט|תוכן=העוזרים הלטבים השתוללו ... הם השליכו אנשים זקנים וחולים דרך החלונות בקומה השניה, ירו במי שסרב לעזוב את חדרו והרגו כמה מהילדים הקטנים מאוד על ידי פיצוח ראשיהם בקירות הבטון של הבניינים. גם כאשר עמודות של אסירים רוכזו ליציאה, יריות נורו לתוך ההמון{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at page 96}}.|מרכאות=כן}}
אכזריות יוצאת דופן ליוותה את הרג ה-1 במאי. בין היתר, הנאצים איתרו ילדים בוגרים בגטו, העמידו אותם מול הקיר וירו בהם{{הערה| Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 279שם=עזרגליס}}.
 
==העברה לקייזרוואלד ==
 
בסוף חודש אוקטובר [[1943]], היו עדיין כמה יהודים שעבדו עבור הצבא הגרמני ושוכנו במצודה. ב-[[28 באוקטובר]] 1943, הנאצים ויחידת העזר הלטבית אספו את האנשים האלה והעבירו אותם למחנה הריכוז [[קייזרוואלד]]. בשלב זה, חלק מהיהודים הצליח למצוא או לקנות נשק, ונעשתה התנגדות לפעולה זו. אחרים הרגו את בני המשפחה שלהם, ולאחר מכן את עצמם כדי למנוע את המוות הצפוי על ידי הגרמנים. כמה ברחו או התחבאו, עם עזרה של לפחות שני חיילים גרמנים. מספר קטן מאוד (כ- 26 בסך הכל) הורשו להישאר במצודה לבצע את העבודה עבור הצבא הגרמני. ב-4 בדצמבר 1943, המשטרה הלטבית עצרה את היהודים האחרונים האלה, כשהם משאירים רק שלושה ניצולים שהיו עדיין במחבוא במצודה{{הערה| Iwens, How Dark the Heavens, at 191–207.}}.
 
==אמדן הקורבנות==
מספרם המדויק של הקורבנות אינו ברור. לוינס מעריך כי מתוך 16,000 היהודים שחיו בדאוגבפילס כשהעיר נפלה לידי הגרמנים, רק 100 שרדו את הכיבוש הנאצי. הוא לא עשה הבחנה בין מעשי ההרג הראשונים, הגטו ומחנה ריכוז קייזרוואלד. פרופסור אזרגאיליס חישב כי כ-28,000 יהודים חיו בדאוגבפילס ומחוז [[לטגליה]] כאשר הכיבוש הנאצי החל. מתוכם הנאצים הרגו כ-20,000, מהם 13,000 נהרגו בדאוגבפילס, ו-7,000 בעיירות הקטנות במחוז{{הערה| Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 275.}}.
 
==לקריאה נוספת==
*Ezergailis, Andrew, '''The Holocaust in Latvia 1941-1944''' The Missing Center Historical Institute of Latvia (in association with the United States Holocaust Memorial Museum) Riga 1996 ISBN 9984-9054-3-8
* Frankel-Zaltzman, Paula, '''Haftling No. 94771''' originally published Montreal 1949, republished in electronic version in five parts by
[http://migs.concordia.ca/memoirs/frankel_zaltzman_paula/frankel_zaltzman_paula_intro.htm the Montreal Institute for Genocide and Human Rights Studies]
*Iwens, Sidney, '''How Dark the Heavens: 1400 Days in the Grip of Nazi Terror''', Shengold, New York, NY 1990 ISBN 0-88400-147-4
*Lumans, Valdis O., '''Latvia in World War II''', Fordham University Press, New York, NY, 2006 ISBN 0-8232-2627-1</div>
 
==קישורים חיצוניים==
* {{ויקישיתוף בשורה}}
* {{גטו|213|דאוגוופילס (Daugavpils)}}
* לזכר קהילת דבינסק [http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2113 בעברית], [http://www.jewishgen.org/yizkor/Daugavpils/Daugavpils.html#TOC ותרגום לאנגלית], הוכן על ידי כיתות ח' בחטיבת ביניים כיח, תשל"ד