הצעת אי-אמון – הבדלי גרסאות

בעקבות התוהו ובוהו הפוליטי ששרר בתקופת "[[התרגיל המסריח]]" קיבלה הכנסת ב-[[1992]] גרסה חדשה של "חוק יסוד: הממשלה"{{הערה|1=[http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/yesod7.htm חוקי יסוד<!-- Bot generated title -->]}}, שנודע כ"[[חוק הבחירה הישירה]]". בחוק, שנכנס לתוקף רק בבחירות לכנסת ה-14 ב-[[1996]], הוטלו מגבלות חמורות על הצעות האי-אמון. מעתה בשביל שתתקבל הצעה שכזו היה צורך שהיא תזכה בתמיכה של רוב חברי הבית, כלומר לפחות 61 חברי כנסת. כמו כן, נקבע כי קבלת הצעת אי-אמון תביא אוטומטית לפיזור הכנסת – זאת כדי לבלום הצעות כאלה, מתוך מחשבה שחברי כנסת יהססו יותר בהצעתן אם הדבר עלול להביא לסוף כהונתם הםשלהם.

בעקבות היעדר היציבות השלטונית גם בשיטה החדשה, החליטה הכנסת בשנת [[2001]] לבטל את הבחירה הישירה ולחזור למשטר פרלמנטרי בושבו ראש הממשלה נבחר על ידי חברי הכנסת. אולם בשביל למנוע גם את אי היציבות שהתגלתה בימי "[[התרגיל המסריח]]" נותרו הגבלות על הצעות אי האמון. גם על פי חוק יסוד: הממשלה החדש{{הערה|1=[http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/yesod6.htm חוקי יסוד<!-- Bot generated title -->]}} יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת על מנת להפיל את הממשלה. בחוק החדש בוטלה הקביעה שהפלת הממשלה מביאה לבחירות חדשות לכנסת. אולם במקומה הוכנס השימוש ב'''אי-אמון קונסטרוקטיבי למחצה''': מציעי אי האמון צריכים גם להביא בפני הכנסת שם של [[חבר כנסת|חבר הכנסת]] אשר הם מעוניינים שיחליף את ראש הממשלה. עם קבלת הצעת האי-אמון על נשיא המדינה להטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. רק אם חבר כנסת זה לא הצליח להרכיב ממשלה תוך 42 יום הכנסת מתפזרת.