מלחמת האזרחים בלבנון – הבדלי גרסאות

 

===המחנה הרדיקלי===

המחנה הרדיקלי (נקרא לעתים קרובות גם בשמות: המחנה המוסלמי, ה[[אופוזיציה]], המחנה לשינוי הסטטוס-קוו. רוב הארגונים במחנה זיהו עצמם בשם "תנועה לאומית" או "חזית פרוגרסיבית"), אגף זה נודע במערב כ"שמאל הלבנוני" ומרבית כוחותיו התאגדו בתחילת המלחמה ל[[התנועה הלבנונית הלאומית|תנועה הלבנונית הלאומית]]. השינויים אשר ניסה להנחיל האגף הפוליטי של המחנה, שנתקבעו למעשה על עמדתו [[כמאל ג'ונבלאט]], כללו את ביטול המפתח העדתי; ארגון מחדש של המבנה הארגוני של הממשל; שינוי חוק הבחירות ושינוי חוק האזרחות; וביטול ההפרדה העדתית ב[[צבא לבנון|צבא]]. למעשה ניתן לסכם את השינויים שביקש המחנה לערוך בביטול [[האמנה הלאומית (לבנון)|האמנה הלאומית של 1943]]. בהמשך הלחימה הוסיף המחנה לרשימת עקרונותיו את ההתנגדות לחלוקת לבנון למדינות נפרדות על בסיס עדתי - רעיון אשר רווח בעיקר בקרב החוגים ה[[מארונים|מארוניים]]. המחנה כלל ערב-רב של קבוצות אשר נטו לחוסר-ארגון ועקביות, בעיקר משום שמניעיהם ללחימה לא היו אחידים. בקרב המחנה נעשו מספר ניסיונות לאחד את חבריו השונים תחת קורת גג פיקודית אחת, אך בלי הצלחה. את חברי המחנה ניתן לחלק למספר קבוצות עיקריות:

 

===רגיעה מתוחה===

{{הפניה לערך מורחב|כוח ההרתעה הערבי}}

 

ההישג הצבאי הסורי איפשר לבסוף את כינוסה של [[ועידת ריאד]] ב-[[17 באוקטובר|17]] וב-[[18 באוקטובר]]. ועידה כלל-ערבית משושה שכללה את מצרים, סוריה, [[ערב הסעודית]], [[כווית]], לבנון ואש"ף. הוועידה סיכמה על הפסקת אש, נסיגת יחידות הצבא לעמדותיו המקוריות ב-[[13 באפריל]] 1975, הסדרת היחסים בין לבנון לבין הארגונים הפלסטיניים לפי [[הסכם קהיר (1969)|הסכם קהיר משנת 1969]] ועל מיזוגן של היחידות הסוריות ב"[[כוח ההרתעה הערבי]]" שיוכנס אל תוך לבנון במטרה לשמור על הפסקת האש. בכך למעשה הכשירה הוועדה את חדירתה של סוריה אל לבנון, והעניקה לה כסות כלל-ערבית שמנעה ביקורת בינלאומית על התנהלותה של סוריה בלבנון. בשל היותה ועדה לא-רשמית זכתה הוועידה למעמד שולי ולא מחייב. מעמד זה חייב את התכנסותן של המדינות שוב במסגרת ועידה ב[[קהיר]] ב-[[25 באוקטובר|25]] וב-[[26 באוקטובר]], לאשרור החלטות ועידת ריאד וקבלת ההחלטה הסופית על גודל הכוח הכלל-ערבי על 30,000 חיילים. הכוח, שהוצג במשך שנים רבות ככוח כל-ערבי, הורכב רובו ככולו, מחיילים סורים. למעשה, עד סוף [[1978]] הוצאו היחידות הערביות הלא-סוריות (אשר היו מעטות מלכתחילה). ועידת זו נחשבת ל"סיום הרשמי של מלחמת האזרחים". העימותים שהתגלעו לאחר סיום הוועידה נודעים לעתים כ"משבר הלבנוני".

{{הפניה לערך מורחב|מלחמת לבנון הראשונה}}

 

ב-[[6 ביוני]] [[1982]] פתחה ישראל ב[[מבצע שלום הגליל]], בתקיפת בסיסי אש"ף בלבנון. כוחות [[צה"ל]] התקדמו תוך יממה למרחק של 40 ק"מ בתוך לבנון, והגיעו למזרח ביירות, בתמיכה בשתיקה של המנהיגים המארונים, והמיליציות הנוצריות. חיילי צה"ל התקבלו בחום על ידי האוכלוסייה השיעית הענייה בדרום, לאור התנהלותם הסוררת של הלוחמים הפלסטינים בסביבת מחייתם.

 

===הלחימה מתגברת===

 

 

התמוטטתו למעשה של [[צבא לבנון|הצבא הלבנוני]] בפברואר [[1984]], בעקבות עריקתם של יחידות מוסלמיות ודרוזיות למיליציות, ערערה עוד יותר את יציבות הממשלה. עם נסיגתם הקרבה של ה[[מארינס|נחתים]] האמריקנים, סוריה והקבוצות המוסלמיות הגבירו את הלחץ על ג'ומאייל. ב-[[5 במרץ]] ממשלת לבנון ביטלה את הסכם 17 במאי, והכוחות נסוגו מספר שבועות לאחר מכן.

==אחרית דבר==

 

מאז תום המלחמה ערכו הלבנונים מספר בחירות, מרבית המיליציות נחלשו או פורקו, וצבא לבנון הרחיב את שליטת הממשלה לכשני שלישים משטחה של המדינה אולם כתוצאה מהרכבו (רובו, נכון ל-2009, שיעי) מהווה כוח נייטרלי במיוחד ביחס לחזבאללה. עם זאת השפעתה של סוריה התגברה בצורה מהותית והיא הפכה ל[[הסדר הסורי בלבנון|שליטה של לבנון בפועל]] במשך 15 השנים שלאחר סיום המלחמה ורק באמצע [[2005]] פינתה את כוחותיה מלבנון. ישראל שנכנסה ללבנון במהלך מלחמת האזרחים נסוגה ממנה לבסוף בשנת [[2000]] וצבא לבנון החל להתפרס לראשונה מזה שלושה עשורים גם בדרום לבנון, פריסה שהואצה בעקבות [[מלחמת לבנון השנייה]] ב-[[2006]].