האימפריה הביזנטית – הבדלי גרסאות

*גישה אחרת רואה את שנת [[476]] בה התפוררה האימפריה המערבית בלחץ [[נדידת העמים|פלישות העמים]] ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]], שנה שבה הודח הקיסר המערבי בידי [[אודואקר]] וכתוצאה מכך נשארה רק אימפריה אחת, האימפריה המזרחית, המכונה בפי היסטוריונים מודרניים "האימפריה הביזנטית", שהוסיפה להתקיים עוד כאלף שנה, עד לכיבוש קונסטנטינופול בידי הסולטנות העות'מאנית בשנת [[1453]]. פלישות הברברים, שריסקו את האימפריה הרומית המערבית, לא גרמו נזק דומה לחלק המזרחי. ביצורים חזקים על גדות [[הדנובה]], שחוזקו במשך דורות של שלטון רומי, הגנו על האימפריה הרומית המזרחית מפני פלישות הברברים, הנלחצים בעצמם על ידי שבטי ה[[הונים]] הפראיים. מספר שבטים, ובראשם ה[[ויזיגותים]], ה[[אוסטרוגותים]] וההונים עצמם הצליחו אמנם לחדור ולזרוע הרס ב[[הבלקן|בלקן]], אך נבלמו בידי צבאותיה של ביזנטיון, או שוחדו בידי אוצרה האדיר, ופנו מערבה. לתאריך המקובל שבו רואים את קיצה של האימפריה הרומית המערבית – [[476]] – לא היה הד ממשי במזרח. דומה כי איש ברחבי הקיסרות המתמוטטת לא יכול היה לאמוד כראוי את גודל האירוע, שכן שבטי ברברים עשו באימפריה כרצונם עוד קודם לכן, ובמזרח המשיכה הקיסרות לעמוד על כנה. על משמעות הדחתו של [[רומולוס אוגוסטולוס]] על ידי [[אודואקר]], איש צבא ממוצא גרמני, והפיכתו של הלה לשליט [[איטליה]] בהסכמת הקיסר היושב בקונסטנטינופול היו יכולים לעמוד רק היסטוריונים בפרספקטיבה של זמן. כיום נוהגים לציין מאורע זה כנקודת הזמן המדויקת בה בטלה הקיסרות הרומית במערב.

פעולותיו של יוסטיניאנוס לא נשארו מוגבלות לתחום הצבאי. הוא בנה את הכנסייה המפוארת והמפורסמת (כיוםהוסבה לשמש מסגד ומוזיאון) [[איה סופיה]] בקונסטנטינופול, ויזם את כינוס כל המשפט הרומי בספר אחד, "ספר המשפט האזרחי" (Corpus Iuris Civilis). בימיו שגשגו האמנות והאדריכלות הביזנטית בכל רחבי האימפריה.

בימים שבהם עמדה ביזנטיון על סף קריסה, קם לה מציל בדמותו של [[הרקליוס]], בנו של נציב קרתגו. הרקליוס מרד והדיח מכסאו את פוקאס, הדף את פלישות האווארים ומיגר סופית את הכובשים הפרסים עד לגבולות ארצם ([[627]]). מבחינה דתית, ניסה הרקליוס במהלך תקופת שלטונו לפשר לשווא בין [[הכנסייה הקתולית]] למונופיזיטים על ידי ניסוח ה[[המינות המונותליטית|תורה המונותליטית]], שפורסמה בתעודה הקרויה בשם אקטסיס, וכן הוא הפך את ה[[יוונית]] לשפה הרשמית במדינה והמיר את התואר המסורתי אוגוסטוס בתואר היווני למלך. ברם, אליה וקוץ בה: מצבה הכספי של ביזנטיון היה רע מאד, המורל הלאומי בשפל, ולבסוף, הפלישה הערבית שמה לאל את כל ניצחונותיו של הרקליוס.

בשנת [[802]], עם מותה של הקיסרית אירנה, בא הקץ על השושלת הסורית והאימפריה הביזנטית שקעה שוב בכאוס. בתקופה זו התעצמו עד מאוד הבולגרים ואף הגיעו עד חומות קונסטנטינופול עצמה, אך נסוגו לאחר מות מנהיגם. בין שנת [[802]] ל-[[820]] לא קמה אף שושלת יציבה, וב-820 הקים הקיסר [[מיכאל השני]] את השושלת האמורית. בתקופת שלטונה של שושלת זו נחלה ביזנטיון הפסדים קשים במערב, בהם הגעתה של הטריטוריה הביזנטית לשעבר [[ונציה]] לעצמאות וכיבושה של [[סיציליה]] בידי המוסלמים, ולעומת זאת ניצחונות היו מנת חלקה במזרח, בהם דיכויה של מרידה קשה והצבת קו הגבול בין [[ארמניה]] לצפון סוריה. בתחום הדתי, הצליחו מסיונרים ביזנטים לנצר מספר שבטים סלאבים בגבולותיה הצפוניים של הקיסרות, בהם השבט הבולגרי מטיל המורא, ובכך להגביר את השפעת ביזנטיון עליהם.

ב-[[787]], ביוזמת הקיסרית אירנה, הוחזר פולחן תמונות הקדושים לחוק, והוועידה הכנסייתית השנייה ב[[ניקיאה]] ב-[[787]] החליטה כי ניתן לכבד איקונין, אם כי לא לסגוד להם. בתקופת שלטונם של [[לאו החמישי]], [[מיכאל השני]] ו[[תאופילוס קיסר ביזנטיון|תאופילוס]] התעוררה שוב המלחמה באיקונין, אולם הקיסרית [[תאודורה (המאה ה-9)|תאודורה]] דיכאה תנועה זו באופן סופי בשנת [[843]], וסיימה את המאבק בניצחונם המוחלט של חסידי האיקונין.

האדריכלות הביזנטית שואבת גם היא את מקורותיה מן [[האדריכלות הרומית]]. בסגנון הביזנטי נבנו בעיקר כנסיות ומנזרים, אשר חלקם הפכו ל[[מסגד]]ים בתקופה העות'מאנית וכך השתמרו עד היום. מן הישגיה של האדריכלות הביזנטית הוא גילויה של טכניקה חדשה לבניית [[כיפה (מבנה)|כיפה]] מעל שדה ריבועי, טכנולוגיה שלא הייתה ידועה לרומאים. בין המבנים הידועים של האדריכלות הביזנטית ניתן למנות את [[המאוזוליאום של גאלא פלקידיה]] ואת [[בזיליקת סן ויטאלה]] ב[[רוונה]], את [[מנזר סנטה קתרינה]] ב[[סיני]], את [[כנסיית הקבר]] ב[[ירושלים]] ואת [[איה סופיה]], הכנסייה (כיום [[מסגד]] ו[[מוזיאון]]) העצומה ב[[קונסטנטינופול]] הידועה בעולם כולו.

משך כל שנות שלטונה התגוררו באימפריה הביזנטית יהודים רבים. הכנסייה ביקשה לקדם את האמונה בנצרות בה ראתה את הדת הראויה ומשום כך נהגה בחוסר סובלנות כלפי פאגנים, נוצרים שנתפסו כסוטים באמונתיהם מדרך הכנסייה, וגם כלפי היהודים. היחס ליהודים השתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. פרעות נערכו ביהודים מדי פעם ופעם בתמיכתה של הכנסייה, אך היו מן הקיסרים שניסו להיטיב עמם. בין קיסרים אלה ניתן למנות את [[ארקדיוס]] ו[[תאודוסיוס השני]] בתקופה שעד לכיבוש ארץ ישראל בידי הערבים. לעומת זאת, בתקופתו של [[יוסטיניאנוס הראשון]] סבלו קשות היהודים מרדיפות ומגזרות ואפליות אשר נקבעו בחוק.