כתוב בעיפרון בקרון החתום – הבדלי גרסאות

השיר מתייחס לדפורטציה (שילוח, גירוש) של אזרחים ממקום מושבם למחנות [[מחנה ריכוז]] ו[[מחנה השמדה|השמדה]] בתקופת [[השואה]]. בשיר נעשה שימוש [[מטאפורה|מטאפורי]] סמוי במיתוסב[[מיתוס]] על [[קין והבל|הרצח הראשון]] ועל הדמויות של [[חוה]], [[הבל]], [[קין]] ואדםו[[אדם (דמות מקראית)|אדם]], לצורך הארתו של מצב מאוחר – שפיכת אור מיתיזציוני על הסיטואציה הנרמזת, השוֹאתית.{{הערה|[[מלכה שקד]], '''לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – עיון''', כרך ב, תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]] (2005יהדות כאן ועכשיו), 2005, עמ' 527, 533.}} פגיס אינו מזכיר את [[השואה]] במפורש בשירו, והדרך שבה נדון הנושא היא מאופקת מאוד. השיר הקצר, שבמבט ראשוני נראה פשוט, הוא לאמתו של דבר יצירה מורכבת למדי.{{ש}}

השיר עושה שימוש בסיפור על משפחת האדם הראשונה, מנקודת המבט של [[חוה]] הדוברתה[[דובר (שירה)|דובר]]ת – אך זה מועתק מהקשרו המקראיה[[המקרא|מקראי]] המיתולוגיה[[מיתוס|מיתולוגי]], מועבר אל הֶקשר אחר, היסטורי מאוחר, ונטמע בתוכו.

לדברי [[מלכה שקד]], בשיר מתגלה אפוא הענקה של תוקף מיוחד לחוויה חברתית מאוחרת באמצעות שימוש [[מטאפורה|מטאפורי]] סמוי בדמותה של אישה מקראית; "באמצעות השימוש המטפורי הסמוי בדמות הנשית המקראית על רגישותה ופגיעותה, מוענק עומק לא רק לחוויותיו האישיות של המשורר אלא גם לחוויות החברתיות המאוחרות של זמנו".{{הערה|[[מלכה שקד]], '''לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – עיון''', כרך ב, תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]] (יהדות כאן ועכשיו2005), 2005, עמ' 527 ({{כותר|94020861|529.8619.6}}).}}

נראה שאף פגיס עצמו ייחס מעמד דומה לשני הטקסטים המאוזכרים בשיר. בראיון שנערך אתו בשנת [[1983]] עם צאת ספרו "מלים נרדפות", ציין: "בספרים קודמים היה הכתוב מסוגנן כמעט ממרחקים מיתולוגיים של אדם וחוה, קין והבל. הכתיבה הרחוקה, המלוטשת, המסוגננת על קין והבל [...] מעין הערות שוליים מיתולוגיות כתובות בעיפרון על קרון חתום".{{הערה|"לקרוא בשם – לנקוט עמדה": יאירה גינוסר מראיינת את דן פגיס, '''[[עתון 77]]''', 38 (פברואר 1983), עמ' 32–33.}}

בשיחה רדיופונית עם [[אילנה צוקרמן]] לרגל צאת ספרו "מלים נרדפות" (1983) תיאר פגיס כיצד נולד השיר: "לפעמים מקורות שונים שפתאום רואים אותם באור חדש; אפילו ידיעה בעיתון, אפילו שורה מספר הדקדוק או שורה גם משיר, אבל שיר קדמון ממש. הציטוט נותק לגמרי מן הקונטקסט שלו ומקבל כיוון חדש – גם הוא יכול להיות מניע ואז פתאום מצטרפים שני קטעים, כאילו מתאחים, כאילו הם קטבים מנוגדים של מגנט שבבת אחת הם נדבקים ואז הם יכולים לבוא במגע".{{הערה|מובא אצל רבקה מעוז, "[http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00016.htm טקסטים נרדפים: האינטרטקסטואליות בשיר "כתוב עפרון בקרון החתום"]", '''[[עתון 77]]: לספרות ולתרבות''', 90 (1987), 22–23, באתר [[עמלנט]].}}

ואמנם, אף-על-פי שמופיעים כאן ארבעת השמות של בני משפחתה של חוה והדמות הדוברת אומרת על עצמה שהיא חוה, ואף-על-פי שהקורא יכול להבין את הסיטואציה השירית כאילו היא משקפת את עמידתה של חוה המקראית מול עובדת מותו של בנה הבל, – שלא תוארה במקרא – בכל זאת השיר אינו עוסק כלל בסיפור המקראי ואין הוא בא לפרשו ולזכותו בהארה חדשה לשמו. הצירופים "אני חוה" ו"הבל בני" מתפרשים לקורא כמבע מטאפורי, שבו "חוה" ו"הבל" הם דימויים סמויים (מטאפורות) של דוברת, שאינה חוה, ושל בנה, שאינו הבל. לפי כותרת השיר, הדוברת נתונה בסיטואציה של עמידה מול חוויית המוות הקרב שלה ושל בנה.

עם זאת, כתוצאה מההשלטה של מרכיבים מסוימים מהסיפור המקראי על השיר – מובלע או מוסתר גם הסיפור המאוחר של אותה דמות הרואה עצמה דומה לחוה והמציגה עצמה כחוה. הסיפור על המוות המתקרב שלה ושל בנה האחד, על סיבת היעדרו של בנה השני (הגדול) מזירת ההתרחשות ועל מה שהיא מבקשת שיוגד לו – נשאר למעשה סיפור מוסתר או מרומז בלבד. העובדה שהשואה רק נרמזת לתוך השיר ולא נכתבת מפורשות מאפשרת לקורא למלא את השיר בידיעותיו ובזיכרונותיו שלו על אודות השואה; השלמת החללים הפעורים בשיר רק מעצימה את השפעתו של השיר על הקורא, כיוון שהוא "מכניס" עצמו לתוך הוויית השיר.

הסתרתו של הסיפור העיקרי, המאוחר, והפיכתו לסיפור [[מינימליזם|מינימליסטי]] ביותר מושגות לא רק הודות להבלעתו בסיפור המקראי השליט בשיר, אלא בעיקר הודות להפקעת מרכיביו הגלויים (דהיינו, השואה) מגוף השיר ודחיסתם אל הכותרת ואל מילה אחת בלבד מגוף השיר. הכותרת והמילה "בַּמשלוח" מקפיצותהן [[שפה טעונה|מילים טעונות]] המקפיצות את הקורא היישר אל תקופת השואה, באופן שבהשפעתן אין הוא רואה לנגד עיניו את חוה המקראית אלא אישה אחרת, השייכת ל"משלוח" מסוים, כלומר, למה שידוע בתקופת השואה כ"[[טרנספורט]]" – אישה שנמצאת דחוסה עם קבוצת נשלחים הכוללת גם את בנה "בקרון החתום" של רכבות המוות.

מן הכותרת גם מתברר שאותה אישה האומרת על עצמה בגוף השיר שהיא חוה, למעשה אינה מדברת אלא כותבת, וכן שכל אמירתה (כתיבתה), שהיא השיר כולו, היא בחזקת משהו (מעין פתק המופנה אל אנשים כלשהם) שנכתב בעיפרון ובחיפזון, ומן הסתם בחושך, שכן הכותבת נמצאת בתוך הקרון ה"חתום". הציון שהכותבת משתמשת בעיפרון עשוי אולי גם לומר שהמילים הכתובות הן מילים חלשות, הניתנות למחיקה, או שהכתוב כולו מעיד, כמטונימיהכ[[מטונימיה]], על מצבה הרופף של הכותבת. תמונת הסיטואציה שנוצרת מן הכותרת, שהיא של מסע אל המוות, גם כמו "מנמקת" מראש מדוע הכתוב קצר כל כך ובלתי גמור. אלא שמימוש מידי זה של הסיטואציה השוֹאָתית מקופל כולו, כאמור, בכותרת ובמילה אחת בלבד מגוף השיר ולא עוד.

לעומת הכותרת, הרי בגוף השיר שלטת תבנית של הבלעה. מתברר שהדבר שנמסר בדיבורה הישיר של האישה הכותבת את דבריה כשהיא מובלת בקרון החתום, דווקא הוא מבליע את תיאור המצב השוֹאתי ועוקפוועוקף אותו. הדוברת פותחת אמנם בשלוש המילים הקונקרטיות "כאן במשלוח הזה", המעוררות ציפייה להמשך התיאור של מצבה הקונקרטי במילים כגון: 'אני מובלת למות', או: 'אני ובני הקטן מובלים למות', או: 'אני מובלת בקרון עם המחשבה על בני שכבר נהרג (כמו הבל)'; ברם, המילים היחידות בשיר המשמשות המשך קונקרטי לפתיחה הן המילים המגומגמות "אני" ו"תגידו לו שאני". המילה האחרונה היא [[נושא (דקדוק)|נושא]] של [[משפט משועבד]] חסר כל [[נשוא,]] – כלומר היא אמירה קטועה, שקיטועה מודגש במיוחד באשר היא החותמת את השיר. הרושם הנוצר הוא שהדבר שאותו כותבת הדוברת נשאר קטוע לחלוטין, ושהדבר שאותו היא רוצה שיגידו לבנה הגדול –, לא נאמר.

לעומת זאת, במקום ההמשך המצופה, שאינו מתממש, הדוברת גולשת אל דיבור מטאפורי, עוקף, ונצמדת אליו. המטאפורות שבהן היא משתמשת הן ארבע הדמויות הארכיטיפיות של המשפחה הבראשיתית: את עצמה היא מציגה כחוהכ[[חוה]], את בנה שעִמה – כהבלכ[[הבל]], ואת בנה הגדול, הנעדר – כקיןכ[[קין]], ואותו – כבנו של [[אדם (דמות מקראית)|אדם]]. אולם גם במסגרת העולם המטאפורי המקראי שבונה הדוברת שלטת ההבלעה. הדוברת אינה מגיעה לפרישׂה מפורשת ומלאה של סיטואציה הקשורה בדמויות המקראיות. אין היא מזכירה כלל את [[קין והבל|מעשה הרצח של קין את הבל]], אין היא מנסה לתאר מה היא חשה בתור חוה ביחס לרצח בנה, ואין היא מצליחה לכתוב מהו אותו הדבר שהיא מבקשת שיגידוהושיגידו לבנה הגדול. כלומר, גם כתיאור של סיטואציה מקראית – השיר עתיר פערים.

אף-על-פי-כן, מכוח הכותרת והמילה "משלוח" – הקורא מייחס לעצם השמות של קין והבל, וביותר משום שהם מובאים בשיר בכפיפה אחת, משמעות של [[אלוזיה]] לפרשת הרצח הקדמון, ורצח זה, על אף שאינו מוזכר במפורש בשיר, משמש מטאפורה ארכיטיפית[[ארכיטיפ]]ית לסיטואציה השוֹאתית הקונקרטית.

שימושה של הדוברת בשמות המיתולוגיים, ששניים מהם מעוררים בתודעת הקורא אלוזיה לרצח הקדמון, מאפשר לה אפוא להימנע מחשיפה ישירה של הסיטואציה השוֹאתית שבה היא נתונה, ותחת זאת לשקוע בהבעה מטאפורית עקיפה. הסיפור המקראי המיתולוגי, חרף היותו מינימלי – ממומש בשמות בלבד – הופך למעשה למסגרת המאפשרת לדוברת ולמשורר להציג את סיפור השואה כסיפור המובלע בתוך סיפור אחר.

ההזדקקות לסיפור המיתולוגי, שבזכותה משיג תיאור חוויית השואה שבשיר הבלעה ואיפוק מרשימים, מעניקה לשיר יתרון נוסף: בזכותה מוענקת העצמה מיתית גם לחוויית השואה הנרמזת, האנלוגיתה[[אנלוגיה|אנלוגית]], עד שזו חדלה להיות חוויה פרטית של אישה מסוימת ונעשית לכעין מיתוס חדש, נורא בעוצמתו. במיתוס ה"חדש" שנוצר אינה מופיעה דמותו של אדם; הדוברת מזכירה את שמו רק בעקיפין, בתור חלק משמו של קין, שאותו היא מציגה כ"קין בן אדם". הסיטואציה השירית מוגבלת למה שאומרת הדוברת חוה על עצמה ועל שני בניה, והיא מהווה כעין מיתוס שלא קיים במקרא. באמירה "אני חוה עם הבל" הופכת הדוברת את עצמה ובנה, העומדים להיספות, לכעין אותן דמויות מיתולוגיות, כאילו גם במקרא ניצבו יחד מול מותן. בהוספת השם קין היא הופכת את הסיטואציה שבה נתונים היא ובנה מסיטואציה של מוות לסיטואציה של מוות מחמת הריגה או רצח, ובהענקת השם קין לבן הגדול, שאינו נמצא במשלוח עִמה ועם בנה הקטן, ושאליו היא מכוונת את דבריה הכתובים – היא הופכת את בנה הגדול לבן שהוא הורג או רוצח. לדברי [[רפי וייכרט]], "כאשר חוה והבל בקרון – קין גוזר על משפחת האנוש כליה שנובעת מתוך הכחדתה של אם-כל-חי. הגרמנים רצחו בשואה את כלל האנושות, אומר השיר שמתחת לשיר".{{הערה|שם=וייכרט, לקבל מכתבים, 154|[[רפי וייכרט]], "לקבל מכתבים משם: מילים אחדות בשולי מבחר השירים", '''משואה''', 33 (2005), 154.}}

מיד לאחר שמזכירה הדוברת את שמו של קין, שהוא הדמות האחרונה במיתוס החדש שהיא יוצרת, היא מרחיבה את שמו באמצעות התוספת "בן אדם", ובכך היא משייכת אותו לאביו ולמין האדם כאחד – ובה בעת מרחיקה את עצמה ממנו, שכן היא מגדירה אותו כבנו של אדם ולא כבנו שלה. בדרך זו היא מעצימה את המיתיזציה של המצב השוֹאתי ומטשטשת את הסיפור המשפחתי הפרטי, הקונקרטי, שיוצר את המצב הזה.{{הערה|לדעת [[חנן חבר]], "בכנותה את קין 'בן אדם', בנו של אדם הראשון וגם 'אדם', אנושי באשר הוא, קורא השיר את המיתוס האוניברסלי של סיפור קין והבל קריאה חדשה שלאחר השואה, שמותירה את עצם האפשרות לתקשורת אנושית אוניברסלית כאפשרות פתוחה" (חבר, '''ספרות שנכתבת מכאן''', 1999).}}

יתרה מזאת: מכוח השוואתן לדמויות הבראשיתיות מכוונות הדמויות המייצגות את הסיטואציה השוֹאתית למשהו נוסף, ובכך מוענקת לה משמעות סימבולית רחבה: האםה[[אם (משפחה)|אֵם]] נעשית ל"האֵם" בה"א הידיעה, לחוה, וההגדרה המקראית של חוה כ"אם כל חי" מתממשת בחוה זו באופן [[אירוניה|אירוני]], שכן היא אינה מייצגת [[חיים]] אלא [[מוות]]; היא אם ההולכת למות יחד עם בן ההולך למות. בנה זה נעשה לכעין הנרצח הראשון בעולם, הבל. ובנה הגדול, מאחר שהוא מכונה בפי הדוברת בשם קין – הופך לרוצח הקדמון, שיצא אף הוא מרחם חוה.

העובדה שחוה היא אמם של נרצח ורוצח כאחד שייכת לנתוני הסיפור המקראי עצמו, אבל להתמודדותה של חוה עם העובדה הזאת אין כל ביטוי במקרא. יתר על כן: להתמודדות זו אין גם ביטוי ב"רפרטואר"ברפרטואר המוכר של סיפורי השואה. באלה קיימת לרוב הפרדה חדה בין נרצחים לרוצחים, כשהאחרונים נתפסים ככאלה שאינם בחזקת "בני אדם" ובוודאי שאין הם והנרצחים בנים לאותה אם. באמצעות הצגת זווית הראייה של האם הדוברת, אשר למרות מיעוט מילותיה היא בכל זאת מציגה את מצבה כמצב ארכיטיפי וסימבוליו[[סמל|סימבולי]] ואף מבקשת שיגידו משהו בשמה לבנה הרוצח, מעלה המשורר למעשה נקודת מבט חדשה כלפי מה שהתחולל בשואה: הוא מדגיש שמדובר בחזרה של אותו אסון שהרס את "סדרי בראשית" – בחזרה על התופעה שבה אח קם על אחיו, בן אדם אחד על בן אדם אחר; וכן מדגיש שהרוצח יצא מאותו רחם אנושי כמו הנרצח, כלומר שהקשר בין רוצח לנרצח הוא בעייתי מאוד מפני שהוא [[קשר גורדי]] משפחתי ואנושי. המשורר מעניק לשתי ההדגשות האלה אמינות ותוקף מאחר שהוא מייחס אותן לקורבן השואה עצמו, לאם, שמבטאת אותן בדברים שהיא כותבת, ולא לְדובר שהוא זר למה שאירע בשואה. בדרך זו הופך השיר מדיבור קטוע של דמות שאינה מספיקה לבטא את מחשבתה, לדיבור המצליח בכל זאת לבטא התבוננות חדה ועקרונית במה שאירע בשואה בכלל, לא רק במשפחה מסוימת ולא רק בקרון חתום אחד או במחנה השמדה מסוים.

התיאור שלתיאור הסיטואציה השוֹאתית הקונקרטית והתיאור שלותיאור הסיפור המקראי, האנלוגי לה, מינימליים ביותר בשיר זה., עד כדי כך ש[[חנן חבר]] הציע שפגיס "הפך את עצם שאלת האפשרות לייצג את השואה לנושאו של השיר".{{הערה|[[חנן חבר]], '''ספרות שנכתבת מכאן: קיצור הספרות הישראלית''', תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]], 1999.}} השיר עתיר פערים ב"[[עלילה|עלילתו]]", וכתוצאה מכך הוא מזמין מילוי פערים. הפער הבולט ביותר הוא בסיום השיר, במילה "שֶׁאֲנִי", שאין לה כל המשך; את קטיעת המסר ניתן כמובן להבין באופן ריאליסטי על רקע הסיטואציה של כתיבתו בקרון של רכבת-המוות: העיפרון נגמר; הכותבת התעלפה או מתה; הרכבת הגיעה ליעדה; ואולי לכתובת, הכתובה בעיפרון, היה המשך, שנמחק. כך או כך, הסיום הזה מעורר בקורא את השאלה: מהו הדבר שאותו רוצה הכותבת שיגידו לבנה הגדול, לכשיראוהו? האפשרויות למילוי פער זה שבסיום רבות. ייתכן שהכותבת רוצה שיגידו לבנה קין את מה שכתבה (בפתק שלה) בשלוש השורות הראשונות – שהיא עם בנה הבל הובלו ב"משלוח" וכו'. (כלומר, להבין את השיר כ[[שיר מעגלי]]); ייתכן שהכותבת מבקשת להעביר לידיעת הבן שבחוץ כי באותו "משלוח" היא חשה עצמה כמו חוה עם בנה, ושמשום שבן זה עומד להירצח (ואולי כבר נרצח) הוא לדידה כמו הבל, כשם שהוא, הבן שלא נרצח, הוא בעיניה כמו קין האחראי לרצח.; ייתכן שהיא אף רוצה להוכיח את הבן שבחוץ ולרמוז לו בדרך האירוניה, שעל אף שבמקרא הוא אכן בנו של אדם – במציאות האנלוגית שבהווה השואתי, הוא רחוק מלנהוג כ"בן אדם" (ויש לזכור שבדיבור העבריה[[עברית|עברי]] וגם היידיה[[ייידיש|יידי]]-[[גרמנית|גרמני]] להיות "בן אדם" או "מענטשמֶענְטְש" פירושו לנהוג באופן חיובי, כראוי לאדם).; אך לא מן הנמנע הוא שאין היא רוצה כלל להוכיח אותו אלא לומר לו שלמרות שהיא ובנה הקטן עומדים למות, הוא עדיין בנה ובנו של אדם ושעליו לנהוג כבן-אדם.

לדבריולדברי רפי וייכרט,

:דן פגיס בוחר ללכת על גבול השתיקה. [...] שש שורות צרות שמסתיימות בשתיקה. המשורר יודע ששום מילה לא תהיה חזקה בשתיקתה של חווה. על מעשה רצח שכזה אין אפשרות להגיב בדרך מילולית. לכן הוא לא שם דברים בעפרונה הרפה או בפיה, שנחנק למוות בקרון החתום. כל קורא יכול "להיכנס" לתוך המשפט עם תגובה משלו, אבל שום צירוף לשוני לא יזעזע כמו היעדרו, הזועק לשמים.{{הערה|[[רפי וייכרט]], "לקבל מכתבים משם: מילים אחדות בשולי מבחר השירים", '''משואה''', 33 (2005), 154–155. על כן הוא רואה בשיר אנטיתזה שירית ל"[[פוגת המוות]]" של [[פאול צלאן]], (שנולד באותם מחוזות שנולד בהם פגיס עשר שנים לפניו (שם).}}