ויקיפדיה

כתוב בעיפרון בקרון החתום – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מאין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 29:
 
נראה שאף פגיס עצמו ייחס מעמד דומה לשני הטקסטים המאוזכרים בשיר. בראיון שנערך אתו בשנת [[1983]] עם צאת ספרו "מלים נרדפות", ציין: "בספרים קודמים היה הכתוב מסוגנן כמעט ממרחקים מיתולוגיים של אדם וחוה, קין והבל. הכתיבה הרחוקה, המלוטשת, המסוגננת על קין והבל [...] מעין הערות שוליים מיתולוגיות כתובות בעיפרון על קרון חתום".{{הערה|"לקרוא בשם – לנקוט עמדה": יאירה גינוסר מראיינת את דן פגיס, '''[[עתון 77]]''', 38 (פברואר 1983), עמ' 32–33.}}
בשיחה רדיופונית עם [[אילנה צוקרמן]] לרגל צאת ספרו "מלים נרדפות" (1983) תיאר פגיס כיצד נולד השיר: "לפעמים מקורות שונים שפתאום רואים אותם באור חדש; אפילו ידיעה בעיתון, אפילו שורה מספר הדקדוק או שורה גם משיר, אבל שיר קדמון ממש. הציטוט נותק לגמרי מן הקונטקסט שלו ומקבל כיוון חדש – גם הוא יכול להיות מניע ואז פתאום מצטרפים שני קטעים, כאילו מתאחים, כאילו הם קטבים מנוגדים של מגנט שבבת אחת הם נדבקים ואז הם יכולים לבוא במגע".{{הערה|מובא אצל רבקה מעוז, "[http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00016.htm טקסטים נרדפים: האינטרטקסטואליות בשיר "כתוב עפרון בקרון החתום"]", '''[[עתון 77]]: לספרות ולתרבות''', 90 (תשמ"ז 1987), 22–23, באתר [[עמלנט]].}}
 
ואמנם, אף-על-פי שמופיעים כאן ארבעת השמות של בני משפחתה של חוה והדמות הדוברת אומרת על עצמה שהיא חוה, ואף-על-פי שהקורא יכול להבין את הסיטואציה השירית כאילו היא משקפת את עמידתה של חוה המקראית מול עובדת מותו של בנה הבל – שלא תוארה במקרא – בכל זאת השיר אינו עוסק כלל בסיפור המקראי ואין הוא בא לפרשו ולזכותו בהארה חדשה לשמו. הצירופים "אני חוה" ו"הבל בני" מתפרשים לקורא כמבע מטאפורי, שבו "חוה" ו"הבל" הם דימויים סמויים (מטאפורות) של דוברת, שאינה חוה, ושל בנה, שאינו הבל. לפי כותרת השיר, הדוברת נתונה בסיטואציה של עמידה מול חוויית המוות הקרב שלה ושל בנה.
שורה 45:
שימושה של הדוברת בשמות המיתולוגיים, ששניים מהם מעוררים בתודעת הקורא אלוזיה לרצח הקדמון, מאפשר לה אפוא להימנע מחשיפה ישירה של הסיטואציה השוֹאתית שבה היא נתונה, ותחת זאת לשקוע בהבעה מטאפורית עקיפה. הסיפור המקראי המיתולוגי, חרף היותו מינימלי – ממומש בשמות בלבד – הופך למעשה למסגרת המאפשרת לדוברת ולמשורר להציג את סיפור השואה כסיפור המובלע בתוך סיפור אחר.
ההזדקקות לסיפור המיתולוגי, שבזכותה משיג תיאור חוויית השואה שבשיר הבלעה ואיפוק מרשימים, מעניקה לשיר יתרון נוסף: בזכותה מוענקת העצמה מיתית גם לחוויית השואה הנרמזת, ה[[אנלוגיה|אנלוגית]], עד שזו חדלה להיות חוויה פרטית של אישה מסוימת ונעשית לכעין מיתוס חדש, נורא בעוצמתו. במיתוס ה"חדש" שנוצר אינה מופיעה דמותו של אדם; הדוברת מזכירה את שמו רק בעקיפין, בתור חלק משמו של קין, שאותו היא מציגה כ"קין בן אדם". הסיטואציה השירית מוגבלת למה שאומרת הדוברת חוה על עצמה ועל שני בניה, והיא מהווה כעין מיתוס שלא קיים במקרא. באמירה "אני חוה עם הבל" הופכת הדוברת את עצמה ובנה, העומדים להיספות, לכעין אותן דמויות מיתולוגיות, כאילו גם במקרא ניצבו יחד מול מותן. בהוספת השם קין היא הופכת את הסיטואציה שבה נתונים היא ובנה מסיטואציה של מוות לסיטואציה של מוות מחמת הריגה או רצח, ובהענקת השם קין לבן הגדול, שאינו נמצא במשלוח עִמה ועם בנה הקטן, ושאליו היא מכוונת את דבריה הכתובים – היא הופכת את בנה הגדול לבן שהוא הורג או רוצח. לדברי [[רפי וייכרט]], "כאשר חוה והבל בקרון – קין גוזר על משפחת האנוש כליה שנובעת מתוך הכחדתה של אם-כל-חי. הגרמנים רצחו בשואה את כלל האנושות, אומר השיר שמתחת לשיר".{{הערה|שם=וייכרט, לקבל מכתבים, 154|[[רפי וייכרט]], "לקבל מכתבים משם: מילים אחדות בשולי מבחר השירים", '''משואה''', 33 (2005), 154.}}
מיד לאחר שמזכירה הדוברת את שמו של קין, שהוא הדמות האחרונה במיתוס החדש שהיא יוצרת, היא מרחיבה את שמו באמצעות התוספת "בן אדם", ובכך היא משייכת אותו לאביו ולמין האדם כאחד – ובה בעת מרחיקה את עצמה ממנו, שכן היא מגדירה אותו כבנו של אדם ולא כבנו שלה. בדרך זו היא מעצימה את המיתיזציה של המצב השוֹאתי ומטשטשת את הסיפור המשפחתי הפרטי, הקונקרטי, שיוצר את המצב הזה.{{הערה|לדעת [[חנן חבר]], "בכנותה את קין 'בן אדם', בנו של אדם הראשון וגם 'אדם', אנושי באשר הוא, קורא השיר את המיתוס האוניברסלי של סיפור קין והבל קריאה חדשה שלאחר השואה, שמותירה את עצם האפשרות לתקשורת אנושית אוניברסלית כאפשרות פתוחה" ([[חנן חבר]], '''ספרות שנכתבת מכאן: קיצור הספרות הישראלית''', תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]], 1999).}}
 
יתרה מזאת: מכוח השוואתן לדמויות הבראשיתיות מכוונות הדמויות המייצגות את הסיטואציה השוֹאתית למשהו נוסף, ובכך מוענקת לה משמעות סימבולית רחבה: ה[[אם (משפחה)|אֵם]] נעשית ל"האֵם" בה"א הידיעה, לחוה, וההגדרה המקראית של חוה כ"אם כל חי" מתממשת בחוה זו באופן [[אירוניה|אירוני]], שכן היא אינה מייצגת [[חיים]] אלא [[מוות]]; היא אם ההולכת למות יחד עם בן ההולך למות. בנה זה נעשה לכעין הנרצח הראשון בעולם, הבל. ובנה הגדול, מאחר שהוא מכונה בפי הדוברת בשם קין – הופך לרוצח הקדמון, שיצא אף הוא מרחם חוה.
שורה 52:
=== שתיקה, פערי מידע וסיום השיר ===
 
תיאור הסיטואציה השוֹאתית הקונקרטית ותיאור הסיפור המקראי, האנלוגי לה, מינימליים ביותר בשיר זה, עד כדי כך ש[[חנן חבר]] הציע שפגיס "הפך את עצם שאלת האפשרות לייצג את השואה לנושאו של השיר".{{הערה|[[חנן חבר]], '''ספרות שנכתבת מכאן: קיצור הספרות הישראלית''', תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]], 1999.}} השיר עתיר פערים ב"[[עלילה|עלילתו]]", וכתוצאה מכך הוא מזמין מילוי פערים. הפער הבולט ביותר הוא בסיום השיר, במילה "שֶׁאֲנִי", שאין לה כל המשך; את קטיעת המסר ניתן כמובן להבין באופן ריאליסטי על רקע הסיטואציה של כתיבתו בקרון של רכבת-המוות: העיפרון נגמר; הכותבת התעלפה או מתה; הרכבת הגיעה ליעדה; ואולי לכתובת, הכתובה בעיפרון, היה המשך, שנמחק. כך או כך, הסיום הזה מעורר בקורא את השאלה: מהו הדבר שאותו רוצה הכותבת שיגידו לבנה הגדול, לכשיראוהו? האפשרויות למילוי פער זה שבסיום רבות. ייתכן שהכותבת רוצה שיגידו לבנה קין את מה שכתבה (בפתק שלה) בשלוש השורות הראשונות – שהיא עם בנה הבל הובלו ב"משלוח" וכו' (כלומר, להבין את השיר כ[[שיר מעגלי]]); ייתכן שהכותבת מבקשת להעביר לידיעת הבן שבחוץ כי באותו "משלוח" היא חשה עצמה כמו חוה עם בנה, ושמשום שבן זה עומד להירצח (ואולי כבר נרצח) הוא לדידה כמו הבל, כשם שהוא, הבן שלא נרצח, הוא בעיניה כמו קין האחראי לרצח; ייתכן שהיא אף רוצה להוכיח את הבן שבחוץ ולרמוז לו בדרך האירוניה, שעל אף שבמקרא הוא אכן בנו של אדם – במציאות האנלוגית שבהווה השואתי, הוא רחוק מלנהוג כ"בן אדם" (ויש לזכור שבדיבור ה[[עברית|עברי]] וגם ה[[ייידיש|יידי]]-[[גרמנית|גרמני]] להיות "בן אדם" או "מֶענְטְש" פירושו לנהוג באופן חיובי, כראוי לאדם); אך לא מן הנמנע הוא שאין היא רוצה כלל להוכיח אותו אלא לומר לו שלמרות שהיא ובנה הקטן עומדים למות, הוא עדיין בנה ובנו של אדם ושעליו לנהוג כבן-אדם.
 
כל הניסיונות האלה למלא את פער הסיום ניזונים למעשה מחומרי השיר, כשהם נאחזים במילה זו או אחרת שבו. לפי זה השיר לכאורה אינו פתוח עד תום אלא סיומו מחזיר אל תחילתו או אל מילים אחרות שנמצאות בתוכו והוא מעין מעגל סגור שהכול כבר נאמר בו. ברם, מאחר שמילויים אלה של פער הסיום לעתים משלימים זה את זה ולעתים סותרים זה את זה בלא שניתן לומר בביטחון שאחר מהם הוא אכן המילוי הנכון, ומאחר שייתכן שאף אחר מהם אינו המילוי הנכון ושבאמת אין לדעת מה מבקשת הדוברת שיגידו לבנה – הרושם הנותר בקורא הוא, שהסיום בכל זאת אכן פתוח, ושבפתיחותו הוא אף מיטיב לייצג את עקרון הפערים, שהוא העיקרון הספרותי הבונה את השיר כולו.
שורה 67:
גם לדעת הסופר וחוקר הספרות [[מתי מגד]] השיר הוא "אחד השירים העזים ביותר שנכתבו אי פעם בידי מי על השואה".{{הערה|[[מתי מגד]], "[http://www.jstor.org/stable/23360848 המשורר וחידת השירה: דן פגיס, משורר וחוקר]", '''[[מחקרי ירושלים בספרות עברית]]''' י–יא: '''אסופת מאמרים לזכר דן פגיס''' (תשמ"ח), עמ' 72 {{זמין ב-JSTOR|זיהוי=23360848}}.}}
והמשורר וחוקר הספרות [[טוביה ריבנר]] הגדיר את השיר כ"השיר שתיאר את הבלתי-אפשרי" והעיד כי הוא מחשיב אותו כאחד השירים המרכזיים של המאה ה-20.{{הערה|"במרוצת השנים תמהתי על היעדר השואה מרוב השירה הישראלית. [...] ובכל זאת, כאן נכתב השיר שתיאר את הבלתי-אפשרי ואני מחשיבו לאחד השירים המרכזיים של המאה העשרים – שירו של דן פגיס 'כתוב בעפרון בקרון החתום'. הוא מוכיח את חיותה של השירה, וכמוהו כל השירים שנכתבו אחרי אושוויץ, למרות פסוקו של [[תיאודור אדורנו|אדורנו]]" ([[טוביה ריבנר]], '''חיים ארוכים קצרים''', תל אביב: [[קשב לשירה]], תשס"ו 2006, עמ' 151).}}
לדברי חוקרת הספרות [[סדרה דיקובן אזרחי]], השיר "הוא אחד השירים הקצרים ביותר בעברית המודרנית: זהו אולי גם השיר המהדהד ביותר, השווה במעמדו הקאנוני בקהיליית דוברי העברית ל״[[פוגת מוות]]״ [של [[פאול צלאן]]{{ללא קוד ויקי|]}} בקהיליית דוברי הגרמנית".{{הערה|[[סדרה דיקובן אזרחי]], "[http://www.jstor.org/stable/23436358?seq=12 קברים באוויר: כינון הזיכרון בשירותיהם של פאול צלאן ודן פגיס]", '''[[זמנים]]''' 53 (1995), עמ' 29 {{זמין ב-JSTOR|זיהוי=23436358}}.}}
גם חוקרי הספרות [[דוד רוסקיס]] ונעמי דיאמנט החשיבו את השיר, לצד "פוגת מוות" של צלאן, לשיר קאנוני.{{הערה|1=השיר, לדבריהם, הוא "a poem of almost scriptural authority" (בספרם David G. Roskies and Naomi Diamant, [https://books.google.co.il/books?id=EEbAEidIwYEC&pg=PA143 ''Holocaust Literature: A History and Guide''], Waltham, Mass.: Brandeis University Press (''Tauber Institute for the Study of European Jewry series''),‎‪ 2012, p. 143.}}
חוקר הספרות [[דן לאור]] כתב באמצע [[שנות ה-90]] כי יש לו הרושם שדן פגיס ממלא כיום את התפקיד של 'משורר שואה' קאנוני, וציין כי השיר, "המציג בפשטות רבה ובתחכום מופלא את זעקת הקורבן, מושמע בזמן האחרון לעתים תכופות באירועים או בטקסים הקשורים בשואה".{{הערה|"שיריו [של פגיס] על השואה, שהחלו להתפרסם רק בתחילת שנות השבעים, זוכים להכרה הולכת ומתרחבת, שכן הרטוריקה שלו – המבוקרת, האירונית לעתים והנקייה באופן מוחלט מכל סממן של הרואיזם או פתוס לאומי – מתקבלת יותר ויותר כדרך ביטוי הולמת למאורעות התקופה." השמעתו התכופה של שיר זה של פגיס, לדברי לאור, היא "אות וסימן לכך כי נימה זו היא שהיתה אצלנו לדרך ההתייחסות המקובלת לשואה" ([[דן לאור]], "[http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_69.13.pdf#page=29 השינוי בדימויה של השואה: הערות על ההיבט הספרותי]", '''[[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]]''' 69 (תשרי תשנ"ד, ספטמבר 1993), 161).}}
שורה 80:
 
==לקריאה נוספת==
* נורית תמיר-סמילנסקי, "עיון בשיר 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' מאת דן פגיס", '''עלון למורה לספרות''' 9 (תשמ"ח), עמ' 92–97.
* מרים שכטר, "'לא פלנטה אחרת': הוראת השואה דרך יצירה ספרותית', '''ספר "בר-אילן"''', ג; בעריכת שלמה בן-יוסף חן, נתניה: ביה"ס התיכון הדתי "בר-אילן", תשנ"ח, עמ' 128–134.
* [[סדרה דיקובן אזרחי]], "[http://www.jstor.org/stable/23436358 קברים באוויר: כינון הזיכרון בשירותיהם של פאול צלאן ודן פגיס]", '''[[זמנים]]''' 53 (1995), עמ' 18–33. {{זמין ב-JSTOR|זיהוי=23436358}}
 
<div class="mw-content-ltr">
* [[ג'ון פלסטינר|John Felstiner]], “Written in Pencil in the Sealed Boxcar,” in: [[סטנלי ברנשו|Stanley Burnshaw]], [[ט. כרמי|T. Carmi]], Susan Glassman, [[אריאל הירשפלד|Ariel Hirschfeld]], and [[עזרא ספייסהנדלר|Ezra Spicehandler]] (eds.), ''The Modern Hebrew Poem Itself'' Detroit, MI: Wayne State University Press, 2003, 221–224.
שורה 88 ⟵ 92:
* ערך זה משלב תוכן מתוך [[מלכה שקד]], '''לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה – עיון''', כרך ב, תל אביב: [[הוצאת משכל|משכל]] (יהדות כאן ועכשיו), 2005, עמ' 543–548 ({{כותר|94020861|545.5168.6}})
* [[דן פגיס]], "[http://www.jstor.org/stable/23864027 קרון חתום": "כתוב בעפרון בקרון החתום]", '''[[מאזנים]]''' לא,א (סיון תש"ל, יוני 1970), עמ' 3 – פרסומו הראשון של השיר {{זמין ב-JSTOR|זיהוי=23361184}}
* רבקה מעוז, "[http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00016.htm טקסטים נרדפים: האינטרטקסטואליות בשיר "כתוב עפרון בקרון החתום"]", '''[[עתון 77]]: לספרות ולתרבות''', 90 (תשמ"ז 1987), 22–23, באתר [[עמלנט]]
* [[חנה יעוז]], "[http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00002.htm שירת השואה של משוררים ניצולים: בין אימה קונקרטית לאימה קיומית]", '''בשביל הזיכרון''' 11 (פברואר 1996), 11–15: '"המת החי" בשירי פגיס', באתר [[עמלנט]]
* נורית צין, "[http://www.amalnet.k12.il/meida/sifrut/sifshoa/maamarim/ssi00109.htm "כתוב בעפרון בקרון החתום" ו"עדות" לדן פגיס]", '''המפתח שלך לבחינת הבגרות''', אבן יהודה: רכס, 1987, עמ' 299–303, באתר [[עמלנט]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/כתוב_בעיפרון_בקרון_החתום"