עלילת החמור – הבדלי גרסאות

אצל [[פלוטרכוס]] נמצאת עדות חותכת לכך שנושא מוצאם של היהודים נקשר בטיפון-סת.{{הערה|שם=יודופוביה 88}} בהתייחסו לאגדה על הקרב של טיפון עם האלים, הוא מבהיר:

 

 

במסורת זו מתואר טיפון כאבי האומה היהודית וכמייסדה של ירושלים.

== בספרות המודרנית ==

הסופר האנגלי [[רוברט גרייבס]] שילב את העלילה על פולחן החמור ב[[רומן היסטורי|רומן ההיסטורי]] שלו, "[[אני, קלאודיוס|קלאודיוס האל]]" (1935), אלא שאת אזכור העלילה שם דווקא בפיו של המלך היהודי [[אגריפס הראשון]]. בשיאה של פרשת הצלם בהיכל, לאחר שהכריז על עצמו הקיסר [[קליגולה]] כאל וציווה להציב את פסלו בכל המקדשים באימפריה הרומית, נפגש איתו אגריפס ברומא ומבקש ממנו לבטל את הצו המורה על הצבת פסלו בבית המקדש בירושלים, תוך הצגת הביטול ככזה שייעשה לטובתו האישית של הקיסר. בהתבססו על עלילת החמור הרווחת, מספר אגריפס לקליגולה שבקודש הקודשים של המקדש היהודי קיים אמנם פסל, אלא שהפולחנים סביבו בימי החגים הם מבזים, וסירוב היהודים להחלפתו בפסלו של בקיסר נעשה מתוך רצון שלא לפגוע ברוממותו:

אגריפס מספר לקליגולה כי מדובר בטקס סודי, סגור בפני מי שאינו יהודי והיהודים עצמם מתביישים בו ואינם רשאים לדבר עליו, אחרת תוטל עליהם קללה, וזה מה שמונע מהם להסביר ל[[פובליוס פטרוניוס|פטרוניוס]], הנציב הרומי בסוריה, את סירובם. הוא מסביר לו כי מנהיגי היהודים חוששים שמתוך דבקות דתית, פשוטי העם ימיטו על פסל הקיסר חרפה, מתוך מחשבה שמרוב אדיקותם הם מעתירים על הקיסר כבוד. על פי גרייבס, תחבולתו של אגריפס הביאה את קליגולה לבטל את הצו במכתב שכתב לפטרוניוס: "הגעתי למסקנה שהמקדש דנן הוא מקום בלתי־הולם לחלוטין להקים בו את פסלי המקודש".{{הערה|רוברט גרייבס, '''קלאודיוס האל''', מאנגלית: אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2013, פרק 4, עמ' 78-70.}}