תנועה חברתית – הבדלי גרסאות

הניתוח של תנועות חברתיות באמצעות המושגים של [[פסיכולוגיה חברתית]] שלט בסוציולוגיה האמריקנית עד סוף שנות השישים. המיקוד היה בתהליכים הפסיכולוגיים והתנועות נתפסו כפועלות לשחרור לחצים נפשיים. הפעולה נתפסה כתגובה מתקנת למתחים שעלו במערכת החברתית, שמטרתה השבת האיזון וה[[הרמוניה]] למערכת פגועה. הביקורת על תאוריות אלו החלה כבר באותה התקופה והתמקדה בעיקר בעובדה שהתאוריות לא ייחסו כל חשיבות ל[[אידאולוגיה]] ולערכים. בניתוח את "תיאוריית השחרור" שרווחה באמריקה הלטינית במאה ה20, הסוציולוג וויליאם גמסון קושר בינה לבין ההתנהגות קולקטיבית כתהליך בעל שלושה שלבים: השלב הראשון נשען לפיו על הנחות [[נאו-מרקסיזם|ניאו-מרקסיסטיות]] ועיקרו הטבע העימותי שבתהליכים הכלכליים חברתיים. התנהגות קולקטיבית מניחה כי מציאות זו מובילה לתחושת {{תבנית:ויקימילון=[[wikt:קפוח|קיפוח]]}} מצד קבוצות וזו מתבטאת בהתפרצות ספונטנית. בשלב השני ההתנהגות הקולקטיבית מניחה שלב של התגבשות רעיונית, שהוא השלב המרכזי בו יחידים עוברים תהליך חינוכי ופסיכולוגי מעמיק. אם ההתגבשות ראויה בשלב השלישי חברי הקבוצה מזדהים זה עם זה ומתגבשים לתנועה אחת. לפי גמסון, הקו המנחה את התוצאה הרצויה של התנהגות קולקטיבית מצויה בכתבי המחנך הבריזלי [[פאולו פריירה]].{{הערה|See Gamson, 1991}}