ילוסטון רבתי – הבדלי גרסאות

במחקר על הדובים שנערך בין [[1959]] ל-[[1970]] נטען כי מספר דובי הגריזלי הוא כ-175, ומאוחר יותר הוא עודכן ל-229. הערכות מאוחרות יותר נעות בין 136 ל-540; ההערכה העדכנית ביותר אומדת את האוכלוסייה על גודל מינימלי של 236. למרות שהאוכלוסייה בילוסטון רבתי תוכל לעמוד במטרות השיקום, ההגדרה של מטרות השיקום של התוכנית שנויה במחלוקת. לכן, גם אם האוכלוסייה תהיה יציבה או תגדלה בטווח הזמן הקצר, פעילות ה[[אדם]] ואובדן סביבת המחיה יגרמו להיפוך המגמה בטווח הזמן הארוך.

 

 

בתיעודים המוקדמים של [[אנטילוקפרה אמריקנית]] מתוארים עדרים של מאות פרטים החוצים את [[עמק]]י ה[[נהר]]ות העיקריים. האוכלוסיות הללו כמעט ונכחדו עד [[1900]], והירידה בגודל העדרים שנותרו נמשכת. במתחם הצפוני של הפארק אוכלוסיית האנטילוקפרה מנתה 122 פרטים ב-[[1968]], לאחר שבשנות ה-30 מנתה כ-500 עד 700 פרטים. בשנת עד לשנת [[1992]] האוכלוסייה המשיכה לגדול, ובשנה זו מנתה כ-536 פרטים.

 

 

ההערכה היא כי אוכלוסיית ה[[צפצפה (עץ)|צפצפה]] מהמין [[צפצפה רעדנית]] (''Populus tremuloides'') שבחלקו הצפוני של הפארק קטנה מאז [[1872]] ב-50 עד 95%, כאשר הגורמים המשוערים לכך הם השפעת ה[[אינדיאנים]] על מספר הפרטים של מיני [[יונקים]] ושריפות שהתרחשו לפני הקמת הפארק ב-1872; השפעת האירופאים על תדירות השריפות מאז [[1886]]; התחממות [[אקלים|אקלימית]] אזורית; ניצול של ה[[בונה (בעל חיים)|בונים]] ו[[פרסתנים]] אחרים על ידי האדם ב-15 שנים הראשונות מאז הקמת הפארק, ושל [[זאב]]ים ושל [[טורפים (ביולוגיה)|טורפים]] אחרים לפני [[1930]]; התיישבות של האדם החל מ-[[1872]] על נתיבי הגירה של הפרסתנים הנמצאים בחלקו הצפוני של הפארק; השפעה מאז [[1900]] של הפרסתנים (בעיקר אייל קנדי) על החלקים האחרים של המערכת האקולוגית; השפעות האדם על תפוצת האייל הקנדי בפארק.