יצחק אפשטיין – הבדלי גרסאות

את גישתו הלשונית סיכם הבלשן [[יצחק אבינרי]] (ההדגשות והניקוד במקור; לעתים נוסף [[ניקוד עזר]] בשל התמורות ב[[כתיב מלא|כתיב המלא]]):{{ציטוט|תוכן = [[בלשן]] זה חִדש הרבה מִלים. מקצתן נקלטו ונעשו לנחלת הכל ('''[[תודעה]] ו[[תופעה]], [[תבליט]], [[פעיל וסביל]]''' ועוד), ורובן – כרגיל – לא נקלטו, כגון: '''שניון''' (פעם במובן חזרה ופעם במובן הבדל ושוני), '''הזדכּר''' (התאמץ להִזכר), '''התנצב''', '''השתכנן''', '''סבכּך''', '''כריחַ''' (הכרחי), '''תושרה''' (כִּוון), '''מרוכב'''{{הערה|למילה זו נתייחדה משמעות מדעית בעולם המתמטיקה ([[מספר מרוכב]]) והכימיה ([[חומרים מרוכבים]])}} (מורכב), '''תליון''' (תְּלִיּוּת). כל אלה – מתוך מאמריו ב"החִנוך", והרבה יותר מזה – ב[[תרגום|תרגומיו]]: "נפש התינוק" ו"[[אהרן אהרנסון|צמח עבר הירדן]]", בהם עשרות רבות של חִדושים, שמקצתם נקלטו ורובם לא נקלטו. עם כל חדשנותו זו היה [[שמרנות|שמרני]] מאד מבחינת שִׁמוש הלשון. יש אשר פסל דברים שפסלו גם אחרים (כגון: לא '''יותר יפה''' אלא '''יפה יותר''', ולא '''הכי נכבד''' אלא '''הנכבד ביותר'''), ויש שהיה בודד בחומרותיו: פסל '''מה זה שולחן''' (לדעתו – '''מה הוא שולחן'''), דרש להבחין בין לִמוד ללמידה ובין גידול לגדילה ואף בין חִנוך ל"הֵחָנכות" (חִנוך המורה והֵחָנכות התלמיד). מן "הוטב" חדש '''הוטבות''' ולא נחה דעתו ב'''הטבה'''... ומשום שאיפתו להבחנות יתרות גם חִדש צורות יתרות של שם־הפועל מבִּנְין פוּעל והופעל, כגון "לבוּקוֹר", "להובטח", "להוּכּוֹר", "להוּטוֹב"; פסל רציפוּת כמה נסמכים (ע"ע [[סמיכות]]), אף אם דרך [[המקרא]] ו[[תלמוד|התלמוד]] בכך; גם הקפיד על '''[[צמח]]''' ביחיד כשם קבוצי, משום שכך במקרא ("וצמח האדמה"), ולפיכך קרא לתרגום ספרו של [[אהרן אהרנסון|אהרנסון]] "צמַח עבר הירדן", ולא שת לבו לכך שיש בתלמוד צמחים ופירות{{הערה|כלומר בריבוי}}; פסל '''בקש את''' במובן בקשה ואת '''עוד לא''', אע"פ שבפסוק אחד כבר נמצא שִׁמוש זה; כיו"ב אסר את הצירופים '''נתן מכה''' ו'''עשה צעד''' והקפיד דוקאדווקא על '''הִכָּה מַכָּה''' ו'''צָעַד צַעַד'''; אף לא חשש לפסול '''עולה על ההר''' (בהר), וטען שיש לומר '''נגישה''' במקום '''גישה'''... כל אלה אינם אלא חלק מחומרותיו של בלשן נכבד זה, ויותר ממה שמניתי אפשר למצוא בספרו "הגיוני לשון", אם כי לפעמים חזר בו מחומרה יתרה והודה בשגגתו (ע"ע אלא).|מקור = "[[יד הלשון]]", יזרעאל, 1964, עמ' 194 (במקור זה צוטט מן "[[לשוננו]]" כסלו תרצ"א; אדר תשכ"א)}}

במאמר זה באו לידי ביטוי רעיונות שהציג קודם לכן הרצאה שנתן בפני האגודה "עברייה" לרגל כינוס הקונגרס הציוני בבאזלבבזל בשנת [[1905]]{{הערה|מאיר חזן 2002, ע'244}}:

{{ציטוט|תוכן=בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו,אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב,רגש ונפש אוהבת. הערבי,ככל אדם,קשור הוא במולדתו בעבותות חזקים}} {{הערה|ציטוט המובא ה"הארץ" 4.3.2006}}. מתוך נקודת ראייה זו ייחס אפשטיין חשיבות רבה לחינוך לידיעת העם השכן ותרבותו: