כתובת השילוח – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 15:
על פי בקשתו של [[הרמן גותה|הרמן גוּתֶה]],{{הערה|1=H.Guthe, “Das Schicksal der Siloah-Inschrift,” ZDPV (1890) 286–288.}} הוכנו העתקי [[גבס]] של הכתובת, אשר פוענחו בסופו של דבר על ידי ה[[בלשן]] וה[[אשורולוג]] ה[[בריטי]] [[ארצ'יבלד הנרי סייס]] (Archibald Sayce).
 
הכתובת נעקרה ממקומה בשנת [[1890]] על ידי [[יווני]] תושב ירושלים (שנעזר לצורך כך ב[[פלאח]]ים תושבי [[סילואן]]), לצורך מכירתה. בשעת עקירתה נשברה הכתובת לכמה חלקים. על פי הרמן גותה, בסמוך לתקופה שבה נשדדה הכתובת, הוכנה גם כתובת [[זיוף עתיקות|מזויפת]] המתיימרת להיות לקוחה מהנקבה. דבר העלמות הכתובת הובא לידיעת השלטונות על ידי מנהל המוזיאון הטורקי ב[[קונסטנטינופול]], ונפתחה חקירה מאומצת, שכן על פי החוק ה[[האימפריההחוק העות'מאנית|עות'מאני]], ה[[ממשלה]] היא הבעלים של כל העתיקות המתגלים בשטחה. החקירה הובילה למעצרם של הפלאחים שהשתתפו בעקירת הכתובת, בהטלת [[קנס]] על היווני שעמד מאחורי המעשה, ובהחזרת הכתובת המקורית לידי השלטונות. לאחר מכן הוצגה הכתובת בסראייה (בניין העירייה), ולבסוף נשלחה ל[[איסטנבול]]. כיום מוצגת הכתובת ב{{ה|מוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול}}.
 
כאמור, בזמן עקירת הכתובת היא נשברה למספר חלקים. הכתובת [[רסטורציה (אמנות)|שוחזרה]] באופן חלקי הודות להעתקי גבס שהכונו ב-[[1880]], ואולם חלק מהאותיות שנמצאו מתחת לקווי השבר לא ניתנות לקריאה יותר – וה[[טקסט]] המלא של הכתובת שנחקר היום מבוסס על העתקי הגבס.{{הערה|גותה מציין בספרו שב-1890 היו בנמצא שני העתקי גבס של הכתובת: אחד בבעלותו של מר שנלר (מנהל [[בית היתומים שנלר|בית היתומים הסורי]] הקרוי על שמו בירושלים), והשני, שהיה רכושה של [[החברה הגרמנית לחקר ארץ ישראל]], שמור בספריית [[אוניברסיטת לייפציג]] ב[[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]].}}