רא"ש – הבדלי גרסאות

הרא"ש נולד באשכנז, כיום גרמניה, בשנתבין השנים [[ה'ה']]-[[ה'י' לערך]]. אביו רבי יחיאל היה גדול בתורה והיה מתכתב בהלכה עם גדולי דורו כמו [[רבינו תם]], [[רשב"ם]] ו[[ריב"ם]]. מלבד זאת היה ידוע בחסידותו המופלגת ונמנה בין [[חסידי אשכנז]]. החכם המפורסם רבי [[אליעזר בן נתן]] (הראב"ן) היה בין אבות אבותיו.{{הערה|עיין תשובת הרא"ש (בית יוסף יו"ד סימן מ"ז ה') וכן גם ברא"ש למסכת חולין (פרק ג סימן ד): "דע כי מעשה כזה בא לפני זקני רבי אליעזר בר נתן ז"ל". רבי [[שלום אלבק]] כותב בהקדמתו לספרו של הראב"ן, אבן העזר, "רבי אשר בר יחיאל... קורא לרבינו בשם "זקני" ... אבל לא היה בן בתו ממש רק דור שלישי או רביעי לו".}}

בראשית ימיו למד הרא"ש אצל אביו רבי יחיאל. בהמשך החל ללמוד אצלבישיבתו של ה[[מהר"ם מרוטנבורג]], שהיה הפוסק החשוב וגדול הדור הבלתיוהבלתי מעורער באשכנז באותה התקופה, ועד מהרה הפך לתלמידו המובהק. בין הרב והתלמיד שררו יחסי הערכה וחיבה הדדיים, והם עמדו תכופות בחלופת מכתבים הלכתית. במהלך השנים הפנה הרא"ש עשרות שאלות בהלכה אל המהר"ם, וזה השיב לו עליהם בכבוד גדול ובהערכה. על ההערכה הרבה שרכש המהר"ם כלפי תלמידו הנאמן ניתן ללמוד מאחת התשובות ששלח לו בו הוא פותח בהפלגת שבחיו:{{ציטוט|אנגלית=|תוכן=כל דתיליד ליה אימיה כמוך תלד, יניק וחכים, דורש ומסכים, סוגר ומקליד, כל קמחא קמח, וקמחא דאמך סולת מנופה כשלג וכגליד, דעת שפתיך בהיר צח ונהיר, בלא לקוי וחליד, לפיד שלהבת אהבתך כאש לפידות ולפיד, אף על פי שהשמים ביני ובינך כרשפי חבתך לבי יסליד, אלופי ומיודעי מורי הרב רבי אשר שיחיה, אשר מדי דברי בך ברוך לקחתיך ולא אשיב עד אם ברכתיך.|מקור=}}במכתב אחר מבקש המהר"ם מתלמידו להתפלל בעדו שיבריא מחוליו "ומובטחני בתפילתך זכה שתעשה פירות ופירי פירות".

לאחרבשנת מאסרוה'מ"ו של(1286) נכלא רבו, ירש הראמהר"שם אתבאשמת מקומובריחה בהנהגהמגרמניה ב[[וורמס]],וניסיון ונעשהלארגון לגדולבריחה הדורהמונית באשכנזממנה‏. פרנסתוהקיסר הייתהתבע ב[[הלוואהמהיהודים בריבית]]סכום לגוייםעצום של 20,000 והואמארק הסכיםתמורת לשלםפדיונו, סכוםוהרא"ש גבוהערב כדילהבאת לפדותהכסף ואסף את רבו,דמי אךהכופר. הדברבסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל מכיווןבשל שהמהרסירובו של המהר"ם לאשיפדוהו הסכיםבסכום שיפדוכזה, אותומה בסכוםשיגרור כהנסיונות גבוה.סחיטה נוספים מצד השליטים, זאת, על פי ההלכה ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן" ([[משנה]], מסכת [[גיטין]], פרק ד', ו').