נווה שאנן (תל אביב) – הבדלי גרסאות

חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם [[נגרות|נגר]]ים, [[חקלאי]]ם, [[סוחרי]]ם ופועלי בניין, שאפו להקים חלופה עירונית ל[[מונופול]] החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו וה[[טמפלרים (תנועה)|גרמנים]] במושבה [[שרונה (מושבה)|שרונה]]. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל [[יוסף טישלר]], הידועה כתוכנית "המנורה".

 

 

בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "[[מתחם ביאליק]]". מתחם זה כלל בית ספר יסודי שכונתי ע"ש [[חיים נחמן ביאליק]] שנבנה ב-[[1935]], על מנת לענות על צורכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה גם להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו. התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על גבעה לצידי הדרך העולה מצומת המסגר - לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, הגר”א). בשנים [[1934]]-[[1936]] הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי אדריכלות [[הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל|הסגנון הבינלאומי]]: בית שרנו (ראש פינה 26), בית קלמרו (ראש פינה 25) ובית שלם (ראש פינה 28). שלושת הבניינים הינם מהמבנים המרשימים בסגנון הבינלאומי של תל אביב, ושלושתם מיועדים לשימור מחמיר בתוכנית השימור של תל אביב. בקצה הצפון מזרחי של השכונה (לבנדה 56) בצמוד לחומת הרכבת שעברה כאן בדרך לירושלים, נבנה בית שמעון לוי (בתמונה), הידוע יותר בכינוי "[[בית האוניה]]". שמעון לוי קיבל אישור לבנות בית בן שלוש קומות, אך שנה אחר כך הוגשה נגדו תביעה על שבנה שש קומות. משום גובהו הרב שימש גג הבית תצפית לאנשי [[ההגנה]]. לפי דן יהב, בספרו "תל אביב-יפו עיר החלומות", הערבים נהגו לפרסם את תמונת הבית בכרזות תעמולה המסבירות את "שאיפות ההשתלטות של היהודים הבונים מבצרי ענק". בית האוניה מיועד אף הוא לשימור.