פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל, לפני 3 שנים
תיקון קישור לפירושונים, ויקישיתוף בשורה
הברית לא נמשכה זמן רב. כמעט ברגע שאוטו עזב את רומא, הוא הצהיר את ההכרזה הפולמוסית שלו, Ottonianum Privilegium ([["פריבילגיה של אוטו"]]), שבה ציווה שהאפיפיור חייב להישבע לציית לקיסר.{{הערה| Britannica, Pope John XII, Ibid.}} יוחנן, אולי מתוך רגשות הזעם שנבעו מהיותו 'רק נתין של הקיסר החדש',{{הערה| Bury, Medieval, p. 137}} תכנן לבגוד בו. הוא שלח שליחים אל [[אדלברט]] (בנו של ברנגריוס) לנסות לכרות ברית איתו.{{הערה| Norwich, Popes, p. 78}} בנוסף הוא גם שלח מכתבים למנהיגים שונים ברחבי [[אירופה]], לעודד אותם להתקומם נגד אוטו.{{הערה| ibid.}} מכתבים אלה נתפסו על ידי חייליו של אוטו. לאחר שיוחנן קיבל את אדלברט ברומא בטקס מפואר, [[הבישופים]] [[והאצילים]] ברומא שהיו נאמנים לאוטו והתנגדו להתנהגותו של יוחנן, ארגנו [[הפיכה]] נגד האפיפיור.{{הערה| Simon Sebag Montefiore, Titans of History, (Quercus Publishing, 2015), p. 114.}} בשני בנובמבר לשנת 963, כשצבאו של אוטו כמעט הגיע לרומא, יוחנן ברח, לאחר שהוא ביזה את [[בזיליקת פטרוס הקדוש]] בבזיזת כל הזהב שהוא יכל לשאת,{{הערה| Bury, Medieval, p.138.}} וביקש מקלט [[בהרי קמפניה]].
 
לאחר שהוא נכנס וכבש את רומא, המלך אוטו כנס [[״סינוד״]] של חמישים בישופים מאיטליה וגרמניה, וערך רשימה ארוכה של האשמות פוליטיות ואישיות נגד האפיפיור יוחנן, כולל חילול הקודש, מעילה בקודש, שבועת שקר, רצח, ניאוף וגילוי עריות.{{הערה| The Entry “Pope John XII”, Catholic Encyclopedia, Volume 8, p. 429, 1913 Edition.}} הסינוד שלח שלושה מכתבים ליוחנן, בדרישה להופיע אישית כדי להתגונן מפני ההאשמות כנגדו. יוחנן הגיב בהצהרה זועמת של [[נידוי (נצרות)|נידוי]] ( Ferendai Sententia ) כלפי כמרים שהשתתפו בסינוד או ששיתפו פעולה עם אוטו למנות אפיפיור חדש.{{הערה| Ibid.}} בארבעה בדצמבר לשנת 963, הסינוד של המלך אוטו הדיח את יוחנן בשל ניסיון המרידה נגד אוטו ובשל התנהגות בלתי ראויה, והמועצה החליפה את יוחנן באפיפיור [[ליאו השמיני]].{{הערה| Britannica, Pope John XII, Ibid. }} לקראת סוף אותה שנה, מתוך שורה של הצלחות צבאיות, המלך אוטו שלח הביתה את רוב צבאו, ויצא מרומא.{{הערה| Bury, Medieval, p. 139.}} זו הייתה שגיאה. רבים ברומא התמרמרו כי האפיפיור החדש, ליאו, היה הדיוט ובובה על חוטים של הקיסר.{{הערה| Ibid.}} יוחנן חזר לרומא עם צבאו, כבש מחדש את העיר ונקם בכמרים שהדיחו אותו: יוחנן חתך את יד ימינו של [[הקרדינל - דיקון]] ג'ון והצליף בבישוף אוטגר [[משפייר]].{{הערה| Catholic Encyclopedia, Pope John XII, ibid.}} בפברואר של שנת 964, יוחנן כינס סינוד חדש, ובו הוא ביטל את כל ההצהרות של הסינוד הקודם, השיב את עצמו לכס האפיפיור, והכריז על ליאו כפולש.{{הערה| Bury, Medieval, p. 140. }}{{הערה|שם= Montefiore,115|1= Montefiore, Titans, p. 115.}}
 
==מותו==
האישומים נגד יוחנן נרשמו על ידי הבישוף [[ליאודפרנד של קרמונה]], שהיה מתומכי המלך אוטו:
 
״לאחר מכן עולה, כי [[הכומר הקרדינל]] פיטר העיד שהוא עצמו ראה את יוחנן עורך [[מיסה]] ללא [[טקס אכילת לחם הקודש]]. ג'ון, הבישוף של נרני, וג'ון, אחד [[הקרדינלים]], הצהירו כי הם עצמם ראו כי כומר הוסמך [על ידי יוחנן] בחוות סוסים... בנדיקטוס, קרדינל נוסף... אמר שהוא יודע שהוא [יוחנן] קיבל שוחד לסמוך בישופים לא ראויים, במיוחד שהוא הוסמך כבישוף ילד בן-עשר בעיר [[טודי]] ... הם העידו על הניאוף שלו, אשר לא ראו במו עיניהם, אבל בכל זאת ידעו בוודאות: הוא נאף עם אלמנתו של רנייה, עם סטאפנה פילגש אביו, עם האלמנה אנה, ועם אחיינית שלו, והוא הפך את [[הארמון הקדוש]] לבית זונות. הם אמרו שהוא יצא לצוד חיות בפומבי; שהוא שסימא את עיני המוודה שלו בנדיקטוס, וכתוצאה מכך בנדיקטוס מת; כי הוא זה שהרג את ג'ון, עוזר הדיאקון-קרדינל, לאחר שהוא [[סירס]] אותו... כולם, אנשי דת והדיוטות, העידו שהוא [[ניסך לשטן עם יין.]] הם אמרו שכאשר הוא שיחק בקובייה, הוא הכריז את שמותיהם של [[יופיטר (מיתולוגיה)|יופיטר]], [[ונוס]] ושדים אחרים…והוא גם סירב לעשות את [[סימן הצלב.]]״{{הערה| Quoted by Dr. Richard Abels, Papacy and Empire: 955-1356, HH315: AGE OF CHIVALRY AND FAITH AT THE UNITED STATES NAVAL ACADEMY, History Department, United States Naval Academy, 2009, Available at http://www.usna.edu/Users/history/abels/hh315/papacy_empire_timeline.htm }}
 
היסטוריונים מודרניים רבים הגיעו לאותו מסקנה לגבי מורשתו של יוחנן. לדוגמה:
 
״האינסטינקטים הנסיכיים של יוחנן היו חזקים יותר מהמחויבות הרוחנית. שני הצדדים של טבעו - של אוקטביאנוס ושל יוחנן - עמדו בקונפליקט לא שוויוני. הוא נקרא לתפקיד, כשהיה בשיא של חוסר בגרות של נער, לעמדה אשר נתנה לו את היראה והכבוד של כל העולם. כל שיקול דעתו עזב אותו, והוא צלל לתוך חושניות בלתי מרוסנת ... הגיל הרך שלו, גדולתו של אביו, הדיסוננסים הטרגיים של עמדתו, מהווים בשבילו פסק דין מקל.״{{הערה| Ferdinand Gregorovius, The History of Rome in the Middle Ages, Volume 3.2, Book Six (1895, Re-issued by Italica Press, 2000-2004), P.329-330. }}
 
==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}