מנחת העומר – הבדלי גרסאות

==תאריך ההקרבה "ממחרת השבת"==

{{ערך מורחב|ממחרת השבת}}

 

 

הפרושים ואחריהם ה[[הלכה]] [[יהדות רבנית|הרבנית]] פירשו את ה'שבת' שנזכרה בפסוק שיש להביא את העומר ממחרתו, שהוא יום טוב הראשון של פסח. לפי זה יש יום קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט”ז בניסן. גם במסורת [[ביתא ישראל]] פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, ב[[י"ב בסיוון]] ולא בו' בסיוון.{{הערה|1=[[וולף לסלאו]], ''Falasha Anthology''. Yale Judaica Series, vol. 6. New Haven & London: Yale University Press. , 1951, (ISBN 0-300-03927-1), עמוד xxxi}} לעומתם, כיתות אחרות בזמן הבית ואחריהם ה[[יהדות קראית|קראים]] פירשו שבמילה 'שבת' הכוונה ל'שבת בראשית', היינו, היום השביעי מימי השבוע. הם פירשו שהכוונה לשבת שאחרי יום טוב הראשון של פסח. ולפי זה אין תאריך קבוע להקרבת העומר כל שנה, ותאריך חג השבועות נע בהתאם.

ישנו איסור על כל העם לקצור תבואה מ[[חמשת מיני דגן]] ([[חיטה]], [[שעורה תרבותית|שעורה]], [[כוסמין]], [[שיבולת-שועל|שיבולת שועל]] ו[[שיפון (דגן)|שיפון]]) לפני שקצרו את העומר. האיסור הוא כדי לקיים את מה שכתוב בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר מותר באכילה.

 

 

====מהלכות הקצירה====

מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים את הגריסים ושוטחים אותם ב[[העזרה|עזרה]] כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את הקמח בשלוש עשרה [[מסננת|נפות]], ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של קמח מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים [[פדיון|נפדה]] ויכול כל אדם לאוכלו.

 

 

==איסור חדש==