דיני תאגידים – הבדלי גרסאות

ה[[תאגיד]] הוא גוף מאוגד בעל ישות משפטית עצמאית וניפרדתונפרדת מבעליה, מפעליה, או חבריה. מדובר בגוף משפטי הכשר לפעולות, חיובים וזכויות, והוא יכול לכלול אדם אחד או יותר.

בישראל, התאגיד הנפוץ ביותר הוא ה[[חברה (תאגיד)|חברה]], המוכרת כאישיות משפטית מכוח סעיף 4 ל[[חוק החברות]], אך קיימות גם אישיויותישויות משפטיות נוספות, לדוגמה, אגודות שיתופיות, [[עמותה|עמותות]], [[ועד בית]], [[חברה לתועלת הציבור]], ועוד.

מטרתם של דיני התאגידים מטרתם להתערב ביחסים שבין תאגידים ובין בני אדם ולאפשר את הפעילות הכלכלית. בפעילות זו קיימים ניגודי אינטרסים חריפים, במיוחד בין [[בעל מניות|בעלי המניות]] ל[[נושה|נושים]], בין בעלי המניות למנהלים וכן בין בעלי המניות לבין עצמם. התפיסה של דיני התאגידים היא שדרךשהדרך היחידה לפתור את ניגודי האינטרסים הללו היא באמצעות מערכת של כללים, כאשר הכלל המרכזי הוא עיקרון חופש ה[[חוזה|חוזים]]. כלל זה מיושם בדינים דיספוזיטיביםדיספוזיטיביים שניתנים(ניתנים להתניה), הכוללים הסדרים לחברות ולפרטים כדי להוזיל עלויות. מטרת ההוראות היא לקדם את התכלית החברתית של קידום ויציבות שוק ההון בכללותו.

דרך יותר אקטיבית יותר להסדיר את היחסים היא באמצעות כללים קוגנטיים, (שאינם ניתנים להתניה). מטרתם היא לחלץ את הצדדים מבעיות מבניות שנובעות מניגודי האינטרסים הבסיסיים בחברה, כמו מצבים של "כשל שוק", ניגודי אינטרסים ובעיות נציג. כללים אלו מפשרים בין האינטרסים וכופים מערכת כללים המקדמת את התכלית החברתית של קידום [[שוק ההון]].

בדיני החברות עוסקים בשאלה מהי חברה, כאשר בבסיס הגישה החוזית עומדת תאוריית הפְּקַעָת החוזית (the Nexus of Contracts) לפיה התאגיד הוא פיקציה משפטית מאחר שתפקידו הוא לרכז מערכות יחסים חוזיים עם גורמים שונים. לכן יש שיסברו כי [[דיני חוזים|דיני החוזים]] מספיקים על מנת לבנות את מערכת היחסים התאגידית והסדירולהסדיר את פעילותם של תאגידים והאורגנים המרכיבים אותם.

כמו כן, יש הטוענים כי דיני התאגידים הם מערכת כללים שאמורה להשתלב עם יתר ענפי המשפט כמערכת קוהרנטית אחת, בעוד שבמציאות דיני התאגידים מכילים הסדרים ייחודיים של נורמות חוזיות, [[דיני נזיקין|נזיקיות]] ו[[דיני עונשין|עונשיות]]. עם זאת, הניסיון וההיסטוריה הראו כי דיני החוזים אינם מצליחים להסדיר את כל השאלות מתעוררותהמתעוררות בפעילותם של תאגידים, לרבות בעיות מבניות וניגודי עניינים.

בעיית נציג שלישית היא בין בעלי המניות לבין הנושים. בעלי מניות הם השולטים בחברה, יש להם כוח בהליך קבלת ההחלטות, בעוד שזכויות הנושים נקבעות בחוזה בלבד. לבעלי המניות יש אינטרס לנצל את חוסר הכוח של נושים על ידי הגדלת הסיכון של הנכסים של החברה לצורך הגדלת הרווחיות. הנושים ינסו לקבוע מראש בחוזה שברגע שהחברה מפסיקה להיות חברה סולידית אז ההלוואה עומדת לפירעון מידימיידי, אבל יש חשש מתמיד של הנושים כי בעלי המניות ימצאו פרצות וינסו להעלות את הסיכון כמה שיותר, לדוגמה באמצעות [[מינוף פיננסי|מינוף]] פאסיבי.