הבדלים בין גרסאות בדף "אדמו"ר"

נוספו 2 בתים ,  לפני 4 שנים
קו מפריד בטווח מספרים
(אה, יש ערך)
(קו מפריד בטווח מספרים)
'''אדמו"ר''' ('''אד'''וננו '''מ'''ורנו ו'''ר'''בנו), המכונה גם '''רבי''' ובמקור '''הצדיק''', הוא המנהיג הרוחני ב[[תנועת החסידות]]. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של [[חצר חסידית|חצרות ממוסדות]]. מרכזיותם היא מעיקריה של שיטה זו, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים אמור לציית ולהיות נאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "[[דבקות בצדיק]]" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית. התואר אדמו"ר, ששימש ככינוי כבוד כללי עוד לפני ראשית התנועה, נעשה עם הזמן למזוהה כמעט בלעדית עם צדיקיה. בישראל הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, "רבי" הוא המקבילה המוכרת יותר.{{הערה|,Jacques Gutwirth, '''The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day''', Odile Jacob, 2004. עמ' 7.}}
 
הופעת החסידות במאה ה-18 נבעה מיוזמתם של ה[[בעש"ט]] ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי ב[[קבלה]] ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות מיסטית עם האלוהי, אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי כך היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את [[קבלת האר"י|הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם]], לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. [[רחל אליאור]] ראתה בביסוסה סביב מנהיגיה אלה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.{{הערה|רחל אליאור, [http://pluto.huji.ac.il/~mselio/yesod-42-sci.pdf "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית"], משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' אפרים גוטליב (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.}} [[יעקב יוסף מפולנאה]] היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ו[[אלימלך מליז'נסק]] המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה [[יחיאל מיכל מזלוטשוב]], עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו מקובלים מן הסוג הישן, שהסתגרו בד' אמותיהם וסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי, כמו [[הגר"א]]:{{הערה|Glenn Dynner, '''Men of Silk: , The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society''', Oxford University Press, 2006. עמ' 7-117–11. להלן: '''דיינר'''. הציטוט מצוואת הריב"ש.}}
 
{{ציטוטון|צדיק כתמר יפרח וגו' [כארז בלבנון ישגה]. כי הנה יש ב' מיני צדיקים, ושניהם צדיקים גמורים. אך החילוק ביניהם, האחד הוא תמיד בדביקות הש"י ועושה עבודתו המוטלת עליו. '''והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו''', כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזה הוא הנמשל לארז, שאמרו רז"ל שאינו עושה פירות. שהוא רק צדיק בפני עצמו... אבל הצדיק הב' הוא נמשל לתמר העושה פירות. וזהו כתמר יפרח, כלומר שהוא מוציא יקר מזולל ומפריח ומרבה הטוב בעולם... שכרו כפולה [ומכופלת] הרבה יותר מן הצדיק הראשון הנזכר, אף שגם הוא צדיק גמור.}}