R-7 סמיורקה – הבדלי גרסאות

|כיתוב=סרטוט של טיל ה-Rה־R-7

'''R-7 סמיורקה''' (Р-7 Семёрка), ה[[טיל בליסטי בין-יבשתי|טיל הבליסטי הבין-יבשתיהבין־יבשתי]] הראשון בעולם בשרות צבא [[ברית המועצות]] במהלך [[המלחמה הקרה]] בין השנים 1959 עד 1968. במערב נודע הטיל בשם SS-6 Sapwood (על פי [[קוד דיווח נאט"ו]]), ובתוך ברית המועצות נקרא 8K71 (על פי [[GRAU]]). הטיל שימש גם כבסיס ל[[משגר לוויינים|משגר הלוויינים]] [[סויוז (משגר)|סויוז]].

אורכו של ה-Rה־R-7 היה 34 מטר, קוטרו 3 מטרים ומשקלו 280 טון. הטיל היה [[מנוע דו-שלבי|דו שלבידו־שלבי]] שהונע במנועים רקטיים של [[חמצן]] נוזלי ו[[קרוסין]] והיה בעל יכולת לשאת את מטענו לטווח של כ-8כ־8,800 ק"מ עם דיוק של בסביבות 5,000 מטר. בעל יכולת לשאת ראש נפץ גרעיני אחד עם עוצמה ששווה ל-3 [[מגהטון TNT]]. השיגור ההתחלתי הואץ באמצעות 4 טילים שחוברו אליו, ושהיוו את השלב הראשוני עם מנוע תומך מרכזי שהניע הן את השלב הראשון והן את השלב השני. מערכת ההנחייה הייתה [[מערכת הנחיה אינרציאלית|אינרציאלית]] עם בקרת רדיו של רקטות ורנייר קטנות להיגוי.

עבודת הפיתוח החלה בשנת 1953 בב־[[תאגיד הטילים והחלל אנרגיה|OKB]]-1]], עם דרישה לתכנון טיל דו-שלבידו־שלבי של 170 טון לטווח של 8,000 ק"מ עם יכולת נשיאה של ראש נפץ במשקל 300 ק"ג. לקראת סוף 1953 נערכו ניסויים קרקעיים ראשוניים, בעקבותיהם עבר הדגם הראשוני התאמות רבות ודגם סופי לא אושר עד מאי 1954. משנת [[1954]] העבודות רוכזו במשרד תכנון בראשות [[סרגיי קורוליוב]] ולצורכי פיתוח מערכת הבקרה הועסק צוות בראשות [[ניקולאי פיליוגין]]. הניסוי הראשון של הטיל החדש, בעל שם הקוד 8K71, התבצע ב-ב־[[15 במאי]] [[1957]] מ[[בייקונור|קוסמודרום בייקונור]]. שריפה באחד הטילים המחוברים הובילה להתרסקותו 400 ק"מ מהאתר. לאחר ניסוי כושל נוסף, בוצעה הטיסה המוצלחת הארוכה הראשונה של כ-6כ־6,000 ק"מ ב-ב־[[21 באוגוסט]]. [[סוכנות הטלגרף הרוסית]] הודיעה על כך ב-26ב־26 באוגוסט. גרסה מותאמת של הטיל הכניסה את [[ספוטניק 1]] למסלול ב-4ב־4 באוקטובר, ואת [[ספוטניק 2]] ב-ב־[[3 בנובמבר]].

לאחר ניסויים ראשוניים אלו, התברר שנדרשים מספר שינויים וטיסות הניסוי לא הושלמו עד דצמבר 1959. תוצאתו של הפיתוח הנוסף הייתה ה-8K74ה־8K74, שבהשוואה ל-8K71ל־8K71 היה קל יותר, בעל מערכות ניווט טובות יותר, מנועים חזקים יותר ויכולת לשאת כמות גדולה יותר של דלק, כך שהטווח שלו גדל ל-12ל־12,000 ק"מ ומטען הנשיאה שלו גדל ל-5ל־5,370 ק"ג. ראש הנפץ נוסה ב[[נוביה זמליה]] באוקטובר 1957, ופעם נוספת ב-1958ב־1958, ונשא מטען מוערך של 2.9 מגהטון TNT.

גרסאות ה-8K71ה־8K71 וה-8K74וה־8K74 יוצרו כ-Rכ־R-7 וRו־R-7A. הטילים נפרסו במלואם ב-1962ב־1962 והוצאו משימוש ב-1968ב־1968. אך הם עדיין שימשו לחקר החלל, שם עברו פיתוח נוסף ל[[ווסטוק (משגר)|ווסטוק]] ול[[ווסחוד (משגר)|ווסחוד]] ולאחר מכן למשגרי סויוז.

יחידת הטילים האסטרטגיים הראשונה הפכה למבצעית ב-9ב־9 בפברואר 1959 בפלסטסק בצפון מערב [[רוסיה]]. ב-ב־[[15 בדצמבר]] 1959 ניסתה היחידה לראשונה את הטיל שלה. טילי הה־R-R77 נחשבו לכישלון כמערכות נשק. רק שישה אתרי שיגור בסה"כ הפכו למבצעיים, 4 ב[[קוסמודרום פלסצק]] ושניים ב[[קוסמודרום בייקונור]] שב[[קזחסטן]]. עלות המערכת הייתה גבוהה, בעיקר עקב הקושי בהרכבתה באתרי השיגור הגדולים שהיה הכרח למקמם באזורים מבודדים. בנקודת זמן מסוימת, כל אתר שיגור תוכנן לעלות כ-5כ־5% מתקציב ההגנה הסובייטי. מחירים גבוהים אלו לא היו יחידים במינם לדור הראשון של הטילים וארצות הברית חוותה בעיות דומות.

בנוסף למחיר, לטיל היו בעיות מבצעיות נוספות. עם טיסות הריגול של ה[[לוקהיד U-2]], מתחמי השיגור הענקיים של ה-Rה־R-7 לא היו יכולים להיות מוחבאים וניתן היה לצפות שהם יושמדו במהירות בכל [[מלחמה גרעינית]]. להכנת טיל ה-Rה־R-7 הענקי לשיגור נדרשו כמעט 20 שעות, ולא ניתן היה להשאירו בכוננות במשך יותר מיום בשל מערכת הדלק ה[[קריוגני]]ת שלו. לפיכך, הכוח הסובייטי היה חסר סיכוי נגד הטילים הבליסטיים האמריקאיים, ואפילו מפציצים יכולים היו להשמידו. הכישלון של ה-Rה־R-7 דחף את ברית המועצות לפתח דור שני של טילים שיוכלו לשמש כמערכות נשק יעילות יותר.

בסך הכול השירות הוגבל ללא יותר מ-10מ־10 טילים מחומשים גרעינית שפעלו באותו הזמן. כן שיגור אחד היה מבצעי בבייקונור ובין שישה לשמונה היו מבצעיים בפלסצק.