טוטליטריזם – הבדלי גרסאות

 

==מפלגה אחת, מנהיג אחד==

משטרים טוטליטריים מאופיינים בקיומה של [[משטר חד-מפלגתי|מפלגה אחת]] בלבד שעלתה לשלטון בדרך של הפיכה אלימה, במהלכה הושמדה באלימות כל צורה אפשרית של [[אופוזיציה]]. בתחילת דרכה, המפלגה פתוחה לכולם, אך ככל שהיא מתבססת יותר, כך קשה יותר להיכנס אליה. חברי המפלגה הופכים את עצמם ל[[אליטה]] והם מגנים על מעמדם בין היתר, על ידי חסימת חברים חדשים מלהצטרף, או "טיהורים" חוזרים ונשנים המופנים כלפי חברים ותיקים המהווים איום. בהדרגה, הופכת המפלגה הטוטליטרית ליותר ויותר ריכוזית וחדגונית במסריה, עד שהיא מרוכזת כולה סביב מנהיג אחד כל-יכול, אשר סביב מוצא פיו יקום וייפול דבר. יתר חברי המפלגה שואבים את עוצמתם מהמנהיג.

 

 

==גורלם של משטרים טוטליטריים==

בשל אופיים הקיצוני והישענותם על קונפליקט מתמיד הן עם מדינות אחרות והן עם גורמים בתוך מדינתם שלהם, משטרים טוטליטריים לא נוטים להאריך ימים, או שהם נוטים להתמתן ולהתפשר עם המציאות. המשטרים הפשיסטים באיטליה ובגרמניה, נגדעו שנים לא רבות לאחר שהוקמו, בשל תבוסתן של מדינות אלה ב[[מלחמת העולם השנייה]]. הפשיזם שקע גם ב[[ספרד]] של [[פרנקו]] לאחר מות המנהיג. באשר למשטרים ה[[סטליניזם|סטליניסטיים]], ב[[ברית המועצות]] חלה מגמה של התמתנות מיד עם מותו של [[סטלין]]. יורשו של סטלין, [[ניקיטה כרושצ'וב]], פתח מיד בתהליך של דה-סטליניזציה, בו מיתן את הטרור, את פולחן האישיות למנהיג ולמפלגה, ונקט גישה פרגמטית יותר כלפי מדינות המערב. תהליך זה נמשך עד לפירוקה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. גם ב[[סין]] חל תהליך מעניין של התמתנות לאחר מותו של המנהיג [[מאו דזה דונג]]. כישלונותיו של מאו לפתח את הכלכלה הסינית ולשפר את תרבותה (ראה [[הקפיצה הגדולה קדימה]]), הולידו בקרב האוכלוסייה הסינית יותר ויותר ניכור מהתעמולה הכביכול-סוציאליסטית של המשטר בסין. יורשו של מאו, [[דנג שיאופינג]], ייצג אגף במשטר שהחליט לנוע לעבר אימוץ של [[קפיטליזם|השיטה הקפיטליסטית]], החל ברפורמות של ליברליזציה ופתיחות הדרגתית כלפי המערב - מגמה שנמשכת בסין עד היום. כיום יש בסין משטר דואלי: חלק ניכר מהמשק הוא קפיטליסטי, אך המשטר הפוליטי תחת המפלגה הקומוניסטית הסינית נותר בעל מאפיינים [[סטליניזם|סטליניסטיים]] וסממנים טוטליטריים.