הבדלים בין גרסאות בדף "המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה"

תגית: עריכה מיישום נייד
בין השנים [[1936]]–[[1939]] תמכה הפק"פ ב[[המרד הערבי הגדול|מרד הערבי הגדול]] (שכונה ב[[היישוב|יישוב]] בשם [[מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט]]). פק"פ התנגדה לאלימות כנגד היהודים, אך טענה שהמאבק בכללו צודק. בתגובה למרד, קראה ליצירת הבנות שיתבססו על הקמת ממשלה דמוקרטית נבחרת שתבטיח שיווי זכויות ליישוב היהודי עם ויתורו על כל מחשבת כיבוש, שמירה על היחס המספרי הקיים בין הערבים והיהודים בארץ, וחקיקת חוקים אשר יבטיחו הגנה על אדמות הפלאחים וישמרו על זכויות האריסים. מהלך זה גרם לפרישתם של יהודים רבים. חלק מן היהודים שנשארו במפלגה התארגנו בסקציה יהודית שנקראה [[קבוצת אמת]] והייתה תחת הנהגתו של [[שמואל מיקוניס]], סקציה זו התנגדה לעמדת ההנהגה של המפלגה, דרשה להכיר באינטרסים היהודים, צידדה בשיתוף פעולה עם כוחות ציוניים "מתקדמים", ותמכה ב[[עלייה לארץ ישראל|עלייה]] יהודית "מטעמים הומניטריים".
 
בשנת [[1940]] חל פילוג של ממש במפלגה בין הסקציה היהודית לבין ההנהגה הערבית על רקע חילוקי דעות בנושא [[הסכסוך הישראליהיהודי-ערבי]] בארץ ישראל. סיבה נוספת לקרע הייתה [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]] משנת [[1939]] שבעקבותיו הנחה [[סטלין]] את המפלגות הקומוניסטיות [[מדינה נייטרלית|לשמור על נייטרליות]] ב[[מלחמת העולם השנייה]]. קבוצת אמת התקשתה לעכל הנחיה זו.
 
אחת ממנהיגות הפק"פ, [[שמחה צברי]], יהודיה ממוצא תימני, שהייתה בת זוגו של המזכ"ל [[רדואן אל-חילו]], אף הנהיגה פעולות חבלה נגד הבריטים ומוסדות ציוניים ב-1936. בין הפעולות היו הטלת שתי פצצות ב[[חיפה]] והצתת דוכן ב[[יריד המזרח]]. בפעולות אלה לא תמכה ההנהגה הפלסטינית של הפק"פ, שכנראה אף התנגדה להם{{הערה|{{הארץ|דליה קרפל|"במוסקבה קראו לה יאמינה"|1.1528690|7 בדצמבר 2004|}}}}.
433

עריכות