הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ החלפת שדה "צילום מסך/תמונה מייצגת" ל"תמונה" בתבנית#
מאין תקציר עריכה
שורה 63:
 
הוועידה הרפובליקנית התכנסה ב[[קליבלנד]] מה-[[10 ביוני]] עד ל-[[12 ביוני]]. היה ברור שקולידג' יזכה במועמדות. אחרי שהצירים ניסו לשכנע את לואדן להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא- הוא זכה במועמדות אבל פרש- [[צ'ארלס דוז]], איש עסקים רפובליקני, נבחר להיות המועמד במקומו בסיבוב השלישי. הוא ניצח את הרברט הובר ברוב של 682 קולות לעומת 234. שני המועמדים זכו להתנגדות מסוימת בקרב קבוצות מרכזיות של מצביעים: דוז זכה להתנגדות בקרב העובדים המאוגדים כי התנגד לשביתות מסוימות, והובר זכה להתנגדות בקרב חקלאי החיטה כי מנע עליות מחירים בזמן המלחמה. הובר הפסיד כיוון שרבים ממנהיגי המפלגה העדיפו את החקלאים על הפועלים, ובגלל שהנשיא לא תמך בו. דוז היה בן 59, ומקובל בידי הוועידה והרפובליקנים. קולידג' לא תמך באף מועמד, והכל הסכימו כי דוז, שהתנגד לשחיתות, היה מועמד טוב. הוא היה חזק במערב, והשלים את קולידג', שהיה שמרן ממזרח המדינה. הגרמנים האמריקנים, שרובם תמכו בלה פולט, תמכו בדוז בגלל יחסו לגרמניה. הוא היה האדם שביצע את רוב מסע הבחירות. במהלך מסע הבחירות נטען שדוז הלווה מעל מיליוני דולרים לחברו הבנקאי, כדי להקים בנק משלו שנסגר לבסוף. ב-1924 העניין לא היה מרכזי מספיק כדי לפגוע בו.
 
 
{| class="wikitable" border="0" cellspacing="1" cellpadding="1"
שורה 111 ⟵ 110:
שני הפלגים התחילו להתייאש. כמה תומכי מקאדו פנו אל [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] כדי שישכנע את סמית' להיות הסגן של מקאדו. אנשי הטמאני הול ניסו למשוך את הוועידה עד שהאנשים מחוץ לניו יורק יאלצו לעזוב בעקבות המחירים של המלונות. ההתנגדות של הצירים מניו יורק לדרום, בעיקר לברייאן, רק גרמה לדרומיים להיות נחושים יותר. מקאדו וברייאן ניסו להעביר את הוועידה למקום אחר. תומכי מקאדו אף ניסו להעביר חוק שיגרום להדחת מועמד אחד בכל סיבוב עד שיישארו רק חמישה, אבל צירי סמית' ואלו שתמכו במועמדיהם המקומיים התנגדו. סמית' הציע שכל הצירים ישוחררו ממחויבויותיהם- ומקאדו נטה להסכים לכך בתנאי שיבוטל חוק שני השלישים- למרות שסמית' ציפה לכך שהצירים מאילינוי ומאינדיאנה, שנשלטו בידי מנהיגי מפלגה שתמכו בו, ישארו אצלו. תומכי סמית' סירבו לוותר, ולא היו מוכנים שמקאדו יהיה מועמד. הסיבוב השישים ואחת, ששבר שיא מבחינת אורך הסיבובים, לא היה זמן לוותר.
 
נראה היה שסמואל רלסטון, סנאטור מאינדיאנה, יהיה מועמד של פשרה. גם הקלאן ואנשי מקאדו היו מוכנים לתמוך בו. הוא התנגד לגינוי הקלאן. מקאדו גם הוא תמך בו, ואפילו היה מוכן לפרוש אם תומכי סמית' יתמכו בו. היו לו מעט אויבים, ותמיכה רחבה. הוא עבר את ג'ון דיוויס והגיע למקום השלישי בסיבוב ה-52. אולם התומכים במקאדו ובסמית' סירבו לוותר. ב-8 ביולי, רלסטון השיג 93 קולות בסיבוב ה-87, שהיו בעיקר מאינדיאנה ומיזורי. לפני שהיום נגמר, הוא קיבל 200 קולות, יותר ממה שדיוויס הצליח לקבל בשיאו. רוב הצירים באו ממקאדו, אבל חזרו אליו אחר כך. רבים טענו שרלסטון היה יכול להפוך למועמד אם לא היה פורש ברגע האחרון. רלסטון עצמו היה מבוגר, בן שישים ושש, ומת כעבור שנה.
 
הועידה, מותשת לחלוטין, החליטה לבחור בג'ון דיוויס, מועמד פשרה שזכה במאה ושלושה קולות בסיבוב השלישי. סמית' ומקאדו פרשו שניהם. לתפקיד סגן הנשיא נבחר צ'ארלס ברייאן, אחיו של וויליאם ג'ינגס ברייאן, ומושל נברסקה, שזכה למעט יותר משני השלישים שנזקק להם. השילוב בין עורך הדין מוול סטריט למועמד הרדיקלי והכפרי לא יצר איזון אלא תחושה מפולגת, וצירים רבים שלא הכירו את דיוויס זיהו אותו כשמרן בגלל קיצוניותו של ברייאן.