קרן הכרמל – הבדלי גרסאות

'''קרן הכרמל''' ([[ערבית]] '''دَيْر المحرقة''', תעתיק: דַיְר אלְמֻחְרַקַה - "מנזר השריפה") היא פסגה ברכס [[הכרמל]], והיא מתנשאת לגובה של 474 מטר מעל [[פני הים]]. הפסגה שוכנת בצידו הדרום-מזרחי של רכס הכרמל, כ-2.5 ק"מ צפונית-מערבית ל[[יקנעם עילית]], וכארבעה קילומטרים דרומית-מזרחית למרכז היישוב [[דאלית אל-כרמל]]. על פי המסורת, במקום זה התחולל העימות בין [[אליהו]] לבין נביאי ה[[בעל (אל)|בעל]], כשאש ירדה מן השמים ורק קורבנו של אליהו נענה‏‏{{הערה|1={{תנ"ך|מלכים א|יח}}‏}}. מסיבה זו הוקם במקום בשנת [[1867]] [[מנזר]] על ידי [[נזיר]]ים [[כרמליתים]] שהגיעו מ[[אירופה]], ואשר ראו ב[[אליהו]] מודל ל[[נזיר]]ות, לקנאות דתית ולמסירות טוטלית לאל, תכונות שבאו לידי ביטוי בין היתר במלחמתו בנביאי הבעל.

אל המנזר מוליך כביש, אך המקום אינו מחובר אל מערכת ה[[חשמל]] הארצית וניזון מ[[גנרטור]] מקומי.

אנשי המסדר הכרמליתי רכשו את האדמה בקרן כרמל באמצע [[המאה ה-19]], בין היתר על רקע חששם כי ה[[כנסייה]] [[נצרות יוונית-אורתודוקסית|היוונית-אורתודוקסית]] בארץ תקדים אותם. לאחר שנאסף די כסף', הופקד האח הכרמליטי ג'ון בטיסט קסיני על הבנייה. עם זאת, סדרה של תסבוכות, בירוקרטיות ואחרות, הביאו לכך שרק ב-[[1867]] הושלמה במקום בנייתם של [[קפלה]] ושל מבנים אחרים. דרישות חוזרות מצד השלטונות ה[[האימפריה העות'מאנית|עת'מאניים]] לבירור סוגיית הבעלות על הקרקע, וחשש מהתמוטטות המבנים שכבר הוקמו במקום, הביאו לעיכובילעיכובים נוספים בבנייה. [[לורנס אוליפנט]] שנודע, בין היתר, כ[[דיפלומט]] וכ[[עיתונאי]] שנון, התגורר בסוף [[המאה ה-19]] עם אשתו בכפר ה[[דרוזי]] [[דאלית אל-כרמל]], הסמוך לאתר. באחת מכתבותיו לעיתון ה"סאן" הבריטי דיווח אוליפנט כי להקמת המנזר החדש משתמשים הכרמליתים גם באבנים שיש להן כנראה ערך ארכיאולוגי. ביקורתו של אוליפנט לא עיכבה את העבודות, וב-[[1883]] הושלמו הקמתו של גרעין המנזר, ובו קפלת תפילה קטנה. המקום אוכלס תחילה על ידי נזירים בודדים, וב-[[1907]] פעל באתר גם סמינר [[תאולוגיה|תאולוגי]]. על רקע המתיחות הגוברת באזור, ימי פעילותו של הסמינר, שיועד בעיקר לתלמידים מ[[לבנון]], היו קצרים. המנזר הוגדר ב-[[1911]] כקהילה במסגרת המסדר הקתולי הכרמליטי, אך הוא נסגר עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]], והנזירים נאלצו לעזוב את המקום. הכנסייה הקטנה שופצה ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20]]{{הערה|דוד רפ, הכנסיות היפות בישראל, 2011, עמ' 82- 85}}.

חצר המנזר מטופחת, ובה גן קטן. בגן פינת התכנסות ושולחן דרשה, ומספר פסלים עשויים מאבן. הפריט הבולט ביותר בחצר המנזר הוא [[פסל (יצירה)|פסל]] [[אליהו]], שהיה לסמלו של המקום. הפסל פוסל בשנת [[1958]] על ידי האמן הנצרתי, נג'יב נוֵאפי. {{כ}}{{הערה|1=‏[http://www.ariel.ac.il/images/stories/site/research/rd/hoveret41.pdf הכנס ה-19, מחקרי יהודה ושומרון, כנס מדעי רב-תחומי, עמ' 24 ]}}. נואפי פיסל את אליהו לפי התפיסה הרווחת ב[[נצרות]], והוא מתואר כנביא לוחם מלא חרון הכופה את האמונה הדתית באמצעות חרב שלופה נוטפת דם שהוא נושא בידו המונפת, ורגלו דורכת על ראשו הכרות של אחד מנביאי ה[[בעל (אל)|בעל]]. הפסל פונה אל מבנה המנזר וניצב בקו ישר עם דלת ומזבח הכנסייה. על בסיס הפסל מופיעים פסוקים ב[[לטינית]], [[ערבית]] וב[[עברית]]. בחזית הבסיס רשום:

פסל אליהו הניצב ב[[חצר]] אינו הפסל המקורי. הפסל הראשון היה מעשה ידיו של נזיר כרמליתי מ[[בוואריה]] והוא הובא לארץ בשנת [[1914]] ביוזמת [[האב סיריל]] שהיה ראש המסדר הכרמליתי בכרמל בשנים [[1905]]-[[1919]]. הפסל השוכן כיום ב[[נצרת]], נעשה מאבן חול צהבהבה וגסה, מהסוג ממנו בנויים בתי העיר [[מינכן]] ב[[בוואריה]]. אליהו פוסל כשראשו שמוט בעצב על חזהו, כאילו הוא בוש במעשהו. ידו הימנית אוחזת בחרב שמוטה. חוקר ארץ ישראל [[יהודה זיו]] סבור כי התנוחה ביטאה חרטה וצער על תוכחת ה': "לֹא בָרוּחַ ה'... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה' ...(כי אם) בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ‏‏{{הערה|1=‏מקור: {{תנ"ך|מלכים א|יט|יא|יב}}}} לפי תפיסת עולמה של היהדות. בעודו מונח באריזתו, פרצה [[מלחמת העולם הראשונה]] וחיילים [[טורקיה|טורקים]] שפשטו על המנזר, פרצו את הארגז בתקווה למצוא בו מטמון. משנתאכזבו, כרתו את ראש הפסל ואת ידו הימנית שולפת החרב. הראש הוטל ל[[בור מים]] סמוך. לאחר המלחמה הועלה הראש מהבור והושב על כנו, אולם היד הקטועה לא נמצאה. שתי אגדות עם קשורות בפסל זה. תחילה ייחסו את קטיעת היד ל[[נפוליאון בונפרטה]] בעת המצור על [[עכו]] ב-[[1799]] וכן גם ל[[קאוקג'י]] בעת [[קרב משמר העמק]]. לפי האגדה האמינו השניים כי כל עוד יניף אליהו את החרב הם לא יצליחו במלחמתם, ולפיכך שלחו חיילים לקטוע את היד.

הכנסייה הקטנה במנזר עשויה מחלל בודד, והיא מקורה בתקרת [[קמרון]]. אור חודר אליה דרך דלת הכניסה ודרך [[חלון]] עגול הקבוע בקיר מעליה. קירות הכנסייה צבועים בלבן ומעוטרים בשורה של אבנים חומות המקיפות את האולם בבסיסו של הקמרון. במוקד הכנסייה מזבח שמורכב מ-12 אבנים לא-מסותתות, כמו המזבח שלפי הסיפור המקראי בנה אליהו במקום. מאחורי המזבח צלב עץ פשוט. על אחד הקירות יש תבליט שמתאר את המלאך שסיפק לאליהו מזון בבורחו למדבר במצוות האל, לאחר שהודיע למלך [[אחאב]] על הבצורת הקשה שתפגע בממלכתו. מימין למזבח קפלה ובה נראים [[המדונה והילד]]. שני טורים של ספסלי עץ פשוטים משמשים את קהל המאמינים. בקיר בו נמצאת הכניסה לכנסייה, תלויים שני ציורים המתארים את אליהו, ומעל לפתח מופיעים בעברית ובערבית דבריו של הנביא: