אנטי-מחיקון – הבדלי גרסאות

'''אנטי-מחיקון''' הוא התקן מיוחד שהותקן במכשירי [[טלוויזיה]] [[צבע]]וניים ב[[ישראל]] בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]]. מטרתו של ההתקן הייתה לשחזר את [[אות סינכרון הצבע|אותות סינכרון הצבע]] (color burst) שהוסרו ("נמחקו") אז מאותות השידור של [[הטלוויזיה הישראלית]]. היעדרם של אותות אלו גרם לכך שבמכשירי טלוויזיה צבעוניים נצפו השידורים ב[[שחור-לבן]] בלבד. מונח זה הוא חלק מה[[היסטוריה]] של הטלוויזיה בישראל ואף הפך ל[[מטבע לשון]] בשפה ה[[עברית]].

בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] החלו להימכר בישראל מקלטי טלוויזיה המאפשרים קליטת שידורים בצבע, שהיו יקרים יותר מהמכשירים שאפשרו תצוגת שידורים בשחור-לבן בלבד. אף שעיקר שידורי הטלוויזיה בישראל היו בשחור-לבן, קיוו הקונים לצפות בתוכניות הצבעוניות שנקנו מתחנות זרות, ובשידורי צבע מן המדינות השכנות. עם העלייה במספר מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים הורתה הממשלה ל[[רשות השידור]] למנוע את האפשרות לצפיה בצבע בשידורי הטלוויזיה הישראלית. המטרה הייתה לצמצם את מכירת מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים, מתוך השקפה כי מכירתם מבליטה את הפער בין [[עשיר]]ים ל[[עני]]ים וכמו כן כדי לא לעודד ייבוא.

אמנם, הטלוויזיה הישראלית, שהוקמה בשלבים בסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]], צילמה ושידרה בדרך כלל את תוכניותיה בשחור-לבן עד תחילת [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]], אך באותה תקופה כבר היו שידורים סדירים בצבע ב[[ארצות הברית]] וב[[אירופה]], כך שתוכניות שהועברו [[לוויין תקשורת|בלווייני תקשורת]] או שנקנו מתחנות זרות היו צבעוניות, ואפשר היה לצפות בהן בצבע במכשירי טלוויזיה צבעוניים. האפשרות לקליטת השידורים בצבע הייתה תלויה בכך שהשידור הועבר ישירות מן ה[[לוויין]], או הוקלט מהלוויין ב[[וידאו טייפ]] צבע ושודר דרכו, או שסרט קנוי נוגן בוידאו טייפ צבע או בטלסינה (מקרין פילם קולנוע) צבעוני. ב-[[1974]] החלו גם תחנות הטלוויזיה של [[ירדן]] ושל [[מצרים]] לשדר בצבע. בישראל, [[אולפני הרצליה]] היו הראשונים להכניס ציוד אולפן צבעוני כבר בשנת [[1973]], אך השימוש בו היה בעיקר לצורכי הפקות זרות שצולמו בישראל. בכל זאת, הפקות שהזמינה הטלוויזיה הישראלית מאולפני הרצליה, צולמו בחלק מהמקרים בצבע (בעיקר בסוף שנות השבעים), וגם מהם הייתה הטלוויזיה הישראלית אמורה למחוק את הצבע.

[[דוד בן-גוריון]], ששימש כ[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] בראשית [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]], התנגד באופן גורף להכנסת המדיה הטלוויזיונית. בן-גוריון ראה במדיה זאת בעיה חינוכית, שתהפוך את התושבים מעם הספר לעם המסך. [[יגאל אלון]], [[שר החינוך]] באותה התקופה חשש מתרבות של "נרגילות ורקדניות בטן". הטלוויזיה נתפסה ככלי מחטיא ולא תרבותי. בנוסף חששו אנשי [[מפלגת העבודה]] השלטת כי הכנסת מדיה חדשה תאפשר לריבוי דעות, דבר שיפגע באחידות הדעות וב[[כור ההיתוך]] הישראלי{{מקור}}. אך מעל כולם עמדה הטענה הכלכלית, אשר ראתה את מדינת ישראל הצעירה, שרק זה מכבר יצאה מתקופת צנע ממושכת. החשש הכלכלי היה כי קניית מכשיר יקר אשר איננו מיוצר בארץ תכניס את המדינה הצעירה למיתון נוסף.{{הערה|אורן סופר, '''תקשורת המונים בישראל''', [[הוצאת האוניברסיטה הפתוחה]], רעננה, 2011, עמודים 311-344.}}