פתיחת התפריט הראשי

שינויים

)}} כמו כן היו יהודים בערים [[רמלה]], [[בית שאן]] ו[[אשקלון]].
מקומות ישוב יהודיים קטנים נוספים בגליל היו ידועים כבר במאה ה-14 בהם [[גוש חלב]], [[סעסע]], פרוה, דלתה, [[עלמא|עלמה]], וקדש נפתלי.
היהודים עסקו בעיקר בחקלאות (גידול זיתים, חיטה, גפנים, תאנים), במסחר ובתעשייה זעירה (ייצור חוטי כותנה, [[צביעת בדים]], ייצור יין, טחינת [[קמח]], תעשיית עץ וכדומה). כמו כן התפרנסו יהודים כמורי דרך, הן לעולי רגל יהודים והן לנוצרים.
 
השליטים הגנו בדרך כלל על שלום היהודים, עד כי ר' [[עובדיה מברטנורא]] כתב ב-1488: "מן הישמעאלים אין גלות [=התעמרות על בסיס דתי] ליהודים כלל... ואין פוצה פה ומצפצף... וכי יראו הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל"‏‏{{הערה|1=‏[[אברהם יערי]], '''[[אגרות ארץ ישראל]]''', ירושלים תש"י, עמוד 103‏}}. דוגמה לכך מביא ר' עובדיה מברטנורא בהמשך אגרתו, ב-[[1474]] נהרס בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים בידי אספסוף, אך שוקם עד מהרה בהוראת הסולטאן קאיתבאי "נגד [דעתם של] כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו" (דברי ר' עובדיה מברטנורא). הסולטאן אף הורה להעניש את המתפרעים. אולם, כמתחייב מתנאי עומר, בתמורה להגנה זו הוטלו על היהודים מגבלות לבוש, איסור לבנות בתי כנסת חדשים (אלא רק לשפץ מבנים קיימים). כמו כן הפעילו הסולטאני הממלוכים את הכלל שרכושו של יהודי שמת ללא קרובים הוחרם לטובת המלכות ובמיוחד הקפידו על תשלום מס גולגולת שהגיע לסכומים עצומים והיה שרירותי לחלוטין. כיוון שהעונש על אי תשלום מס היה מאסר, נחשב תשלום המס ל[[פדיון שבויים]] וסכומים נאספו מקהילות ישראל בכל הפזורה, לעזרת עניי ישראל.
משתמש אלמוני