הבדלים בין גרסאות בדף "המפלגה הליברלית הישראלית"

מ (החלפת פרמטר "לוגו הספרייה" ו "סמליל" ל"סמל" בתבנית#)
 
==היסטוריה==
ניסיון ממשי למזג את הציונים–הכלליים עם [[המפלגה הפרוגרסיבית]] עשה המנהיג הציוני [[נחום גולדמן]] בין סתיו 1953 לקיץ 1954 . גולדמן שקל בימים ההם להשתקע בישראל וניהל מגעים ראשונים עם [[יוסף סרלין]] ורוזןו[[פנחס רוזן]] כדי לגבש גוש פרלמנטרי של שתי המפלגות הציוניות הכלליות שיפעל במשותף כשלב ראשון לפני איחוד מלא.{{הערה|1שם=רולבנט|{{דבר|ש. רולבנט|גבורים נופלים תחילה|1954/06/11|00206}}}}{{הערה|פלתיאל, המפלגה הפרוגרסיבית, עמ' 340-335}} היוזמה זכתה לתגובה חיובית בקרב מנהיגי הציונים–הכלליים;, אלהאשר ראו בצירוף הפרוגרסיבים למפלגתם מהלך שעשוי להפיח רוח חדשה במפלגה לקראת [[הבחירות לכנסת השלישית]] ולקרב אל המפלגה חוגים ליברליים יותר בציבור, שעד אז נרתעו ממנה. מנהיגי הציונים–הכלליים הניחו שיחסי הכוחות החד–משמעיים יביאו לבליעת הפרוגרסיבים בקרבם וגם יאפשרו להם לזכות בראשונה בתמיכה תקציבית וציבורית מכל זרמי הציונות הכללית בתפוצות. לעומת זאת, בקרב המפלגה הפרוגרסיבית התפתחה מחלוקת פנימית קשה בנוגע ליוזמת גולדמן. הדיון הרציני ביותר בסוגיה התקיים בוועידת המפלגה ביוני 1954. פנחס רוזן מנהיג המפלגה תמך ביוזמה,{{הערה|1=בונדי, פליקס, עמ' 48}} וכמוהו גם ישעיהו פרדר ואברהםו[[אברהם גרנות]], אולם קבוצות חשובות במפלגה התנגדו בתוקף להצעה ואף איימו שלא יצטרפו למפלגה המתאחדת. זו הייתה עמדתו של [[יזהר הררי]], אך את נס הסירוב הניפו בעיקר חברי '[[העובד הציוני']] בהנהגתו של [[משה קול]]. בעיני סיעה זו היו לאיחוד שני חסרונות בולטים:
*(א) חוסר היכולת לגשר על הפערים הרעיוניים והחברתיים בין בוגרי תנועת הנוער החלוצית, חסידי הליברליזם הסוציאלי וההתיישבות השיתופית בקרב '[[העובד הציוני']] לבין התעשיינים, הפרדסנים וחוגי הבורגנות באגף השמרני של הציונים–הכלליים[[הציונים הכלליים]].
*(ב) חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין שתי המפלגות: אם בכנסת הראשונה לא היה פער גדול בין כוחם של הציונים–הכלליים לכוחם של הפרוגרסיבים (שבעה מנדטים לעומת חמישה), הרי על רקע העוצמה האלקטורלית שצברו הציונים–הכלליים התפתחה סכנה לבליעת הכוחות הליברליים בתוך מפלגת המעמד הבינוני.
 
 
בשנת [[1988]] נטמעה המפלגה סופית על סניפיה ומוסדותיה בתנועת [[הליכוד]] וחדלה לפעול כגוף עצמאי. עם זאת קיימים שרידים ממנה בדמות "המדרשה הליברלית ע"ש [[פרץ ברנשטיין]]" (מדרשה המקיימת הרצאות באזור המרכז), וגוף של חברי הליברלים בקבוצת ה"וותיקים" במרכז הליכוד.
המפלגה הליברלית הישראלית לא הותירה אחריה קורפוס נרחב של ספרות תאורטית, כלכלית או היסטורית העוסקת בעקרונותיה ובתולדותיה, וזאת חרף העובדה כי רבים מבין נציגיה בכנסת בלטו בהשכלתם הרחבה. תיאור והסבר לעלייתה ונפילתה של המפלגה מפי אחד ממנהיגיה מצוי בספרו של [[ש.ז. אברמוב]] "על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם" (דביר 1995).
 
==נציגי המפלגה בכנסת==