הבדלים בין גרסאות בדף "המפלגה הליברלית הישראלית"

 
==היסטוריה==
===הקמה===
ניסיון ממשי למזג את הציונים–הכלליים עם [[המפלגה הפרוגרסיבית]] עשה המנהיג הציוני [[נחום גולדמן]] בין סתיו 1953 לקיץ 1954. גולדמן שקל בימים ההם להשתקע בישראל וניהל מגעים ראשונים עם [[יוסף סרלין]] ו[[פנחס רוזן]] כדי לגבש גוש פרלמנטרי של שתי המפלגות הציוניות הכלליות שיפעל במשותף כשלב ראשון לפני איחוד מלא.{{הערה|שם=רולבנט|{{דבר|ש. רולבנט|גבורים נופלים תחילה|1954/06/11|00206}}}}{{הערה|פלתיאל, המפלגה הפרוגרסיבית, עמ' 340-335}} היוזמה זכתה לתגובה חיובית בקרב מנהיגי הציונים–הכלליים, אשר ראו בצירוף הפרוגרסיבים למפלגתם מהלך שעשוי להפיח רוח חדשה במפלגה לקראת [[הבחירות לכנסת השלישית]] ולקרב אל המפלגה חוגים ליברליים יותר בציבור, שעד אז נרתעו ממנה. מנהיגי הציונים–הכלליים הניחו שיחסי הכוחות החד–משמעיים יביאו לבליעת הפרוגרסיבים בקרבם וגם יאפשרו להם לזכות בראשונה בתמיכה תקציבית וציבורית מכל זרמי הציונות הכללית בתפוצות. לעומת זאת, בקרב המפלגה הפרוגרסיבית התפתחה מחלוקת פנימית קשה בנוגע ליוזמת גולדמן. הדיון הרציני ביותר בסוגיה התקיים בוועידת המפלגה ביוני 1954. פנחס רוזן מנהיג המפלגה תמך ביוזמה,{{הערה|1=בונדי, פליקס, עמ' 48}} וכמוהו גם ישעיהו פרדר ו[[אברהם גרנות]], אולם קבוצות חשובות במפלגה התנגדו בתוקף להצעה ואף איימו שלא יצטרפו למפלגה המתאחדת. זו הייתה עמדתו של [[יזהר הררי]], אך את נס הסירוב הניפו בעיקר חברי [[העובד הציוני]] בהנהגתו של [[משה קול]]. בעיני סיעה זו היו לאיחוד שני חסרונות בולטים:
*(א) חוסר היכולת לגשר על הפערים הרעיוניים והחברתיים בין בוגרי תנועת הנוער החלוצית, חסידי הליברליזם הסוציאלי וההתיישבות השיתופית בקרב [[העובד הציוני]] לבין התעשיינים, הפרדסנים וחוגי הבורגנות באגף השמרני של [[הציונים הכלליים]].
היו שמרנים בעמדותיהם החברתיות והדתיות. גם הזעיר בורגנות הישראלית תמכה במגמות ליברליות בכלכלה אך הייתה ביסודה שמרנית ורחוקה מהעמדות הפרוגרסיביות. לפיכך הוסיפה המפלגה הפרוגרסיבית לייצג בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פקידי מדינה, אנשי רוח ואת האינטליגנציה העובדת, חוגים שהיו קרובים לליברליזם החברתי, לרוחב האופקים האוניברסלי ולפלורליזם התרבותי והדתי שייצגה המפלגה.{{הערה|1=בן–פורת, היכן הם הבורגנים ההם?, עמ' 127. ש"נ איזנשטדט, החברה הישראלית בתמורותיה, ירושלים 1989, עמ' 183}}
 
בתחילת שנות השישים אירעו תהליכים שהקלו את אפשרות האיחוד בין הציונים–הכלליים למפלגה הפרוגרסיבית. המכשול הראשון שהוסר בדרך לאיחוד היה קשור להקמת סיעת העובדים הציונית הכללית בהסתדרות הכללית. המחלוקת בשאלת היחס להסתדרות הכללית עמדה החל באמצע שנות השלושים בלב המחלוקת הפנימית בזרם הציוני הכללי, והקמתו של ארגון עובדים ציוני כללי עצמאי גרמה בסופו של דבר לפילוג לשתי מפלגות. 65 גם כשנעשה הניסיון האחרון בתקופת המנדט, בשנת 1946, לאיחוד הזרמים הציונים–הכלליים, מנע עניין זה את חברי 'העובד הציוני' מלהיות חלק במפלגה המאוחדת. ההחלטה שקיבלו הציונים–הכלליים בוועידתם בשנת 1952 להקים איגוד עובדים בהסתדרות הכללית, כדי לשוות למפלגה אופי עממי יותר ובורגני פחות, התגלתה בתהליך מימושה כאמצעי יעיל להתקרבות למפלגה הפרוגרסיבית. שיתוף–הפעולה בין 'העובד הציוני' לבין
'איגוד העובדים', כשני גורמים אזרחיים יחידים בהסתדרות הכללית, התחזק במהלך שנות החמישים והגיע לשיאו בוועידה התשיעית של ההסתדרות הכללית. בוועידה זו בפברואר 1960 ביטאו שתי הסיעות עמדות משותפות ברוב סעיפי ההחלטות.