מוזס וילהלם שפירא – הבדלי גרסאות

'''מוזס וילהלם שפירא''' ([[1830]] – [[11 במרץ]] [[1884]]) היה [[אספנות|אספן]] ו[[סוחר]] [[עתיקות]] שחי ופעל ב[[ירושלים בתקופה העות'מאנית|ירושלים העות'מאנית]] במחצית השנייה של [[המאה ה-19]]. שפירא, [[יהודי]] ש[[המרת דת|המיר את דתו]] ל[[נצרות]], התפרסם כ[[זיוף עתיקות|זייפן עתיקות]] בינלאומי{{הערה|1=Uzi Dahari, [https://web.archive.org/web/20060515115950/http://www.biblicalarchaeology.org/bswbOOossuary_Dahari.pdf '''“Archaeological Forgeries!”'''], Center for the Study of Antiquity, Cornerstone University}} שעמד במרכזן של שתי פרשות זיוף עתיקות אשר הסעירו את עולם ה[[ארכאולוגיה]] ו[[חקר המקרא]] ב[[בריטניה]], ב[[צרפת]] וב[[גרמניה]].

 

 

64 שנים מאוחר יותר נתגלו [[מגילות ים המלח]] ב[[מערה|מערות]] ב[[קומראן]], ועלתה התהייה שמא הקביעה בשעתה כי מגילותיו של שפירא מזויפות הייתה נמהרת מדי, ואולי אף הייתה אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. תהייה זו נותרה בלתי פתורה עד היום.

'''משה שפירא''' נולד כיהודי ב[[קמניץ פודולסק]] שב[[האימפריה הרוסית|אימפריה הרוסית]] (כיום ב[[אוקראינה]]) ל[[משפחה]] אדוקה, מתלמידי [[הגאון מווילנה]]. בבגרותו החל נודד ברחבי [[אירופה]], [[המרת דת|התנצר]], ושינה את שמו ל'''מוזס וילהלם שפירא'''. ב-[[1856]] הגיע לירושלים, שם נחשף להשפעתו של ה[[מיסיון]] ה[[נצרות אנגליקנית|אנגליקני]] של "[[החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים]]" שפעל בעיר. הוא התגורר ב[[כנסיית המשיח]] שב[[הרובע הנוצרי|רובע הנוצרי]], ולמד ועבד בבית המלאכה של המיסיון תחת הדרכתו של [[קונרד שיק]], לימים ה[[אדריכל]] הנודע ובונה ירושלים.

 

 

ב-[[1861]] נשא שפירא לאישה את רוזטה יקל, [[אח (מקצוע)|אחות]] גרמניה מ[[מסדר הדיאקוניסות]], ובאותה שנה פתח [[חנות]] ב[[הרובע הנוצרי|רובע הנוצרי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]]. בחנותו מכר מזכרות תיירים ועתיקות שרכש מאיכרים ערבים, כשלצדו עוזרו-שותפו סלים אל-ח'ורי, מדריך תיירים [[ערבי-נוצרי]] שכבר רכש לעצמו שם של נוכל ערמומי. בעזרתו של אל-ח'ורי השכיל שפירא ליהנות מפירות גל הצליינות ששטף את העיר ולעשות חיל בעסקיו. שפירא, ששנים אחדות קודם לכן הגיע לעיר בחוסר כל, היה לאדם אמיד ששמו הלך לפניו כמומחה לעתיקות. הוא שכר את "טירת רשיד" בעיר החדשה, בית אחוזה עם גן רחב ידיים (לימים [[בית טיכו]]), ועבר לגור בו עם אשתו רוזטה ושתי בנותיו, אוגוסטה ומרים. הוא בנה לעצמו מערך קשרים בינלאומי שכלל [[מוזיאון|מוזיאונים]], [[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]] ומוסדות [[מחקר]] במדינות אירופה, אנשי דת ו[[תאולוג]]ים נוצריים ששהו או ביקרו בירושלים, [[שייח']]ים [[בדואים]] ברחבי [[מדבר]]יות [[המזרח התיכון]], קהילות יהודיות נידחות, אספנים שונים, [[ארכאולוג]]ים מקצועיים וחובבים, ובין אלה רכש, מכר, תיווך, ייעץ והתייעץ.

 

===אחרית דבר===

אשתו של שפירא ובתו הצעירה מרים, שנותרו בירושלים, לא שמעו דבר ממנו משך חודשים, והתבשרו על מותו באיחור. בהיעדר אמצעים לכלכל את עצמן, נטשו את הבית הגדול בירושלים ועקרו לגרמניה. הבת מרים השתקעה בצרפת, שם הייתה לסופרת ידועה: [[מרים הרי]], כלת פרס פמינה היוקרתי. בשנת [[1914]] פרסמה את ספרה "בת ירושלים הקטנה", שבו סיפרה את סיפור ילדותה בירושלים בצל שערוריית זיוף העתיקות. [[בית טיכו|הבית בו התגוררו]] בירושלים הפך, לימים, לביתו ומרפאתו של רופא העיניים המפורסם ד"ר [[אברהם טיכו]] ובו התגורר עם אשתו ה[[צייר]]ת [[אנה טיכו]]. כיום זהו מוזיאון [[בית טיכו]], המסונף ל[[מוזיאון ישראל]].

 

 

בשנות החמישים והשישים של [[המאה ה-20]], לאחר גילוי [[מגילות ים המלח]], עלו קולות שקראו לבחון מחדש את פרשת מגילות שפירא. מציאת המגילות ערערה את אחת מההנחות המרכזיות של מלומדי [[המאה ה-19|המאה התשע-עשרה]] ביחס למגילות שפירא – ההנחה שלא ייתכן שמגילות קלף ישתמרו משך אלפי שנים במערה טחובה. לרשות החוקרים אז גם לא עמדו הכלים המדעיים שעמדו לרשות החוקרים המאוחרים יותר בבוחנם את המגילות. על דעתם של חוקרים שונים עלתה ההשערה שאף אם המגילות אינן מתקופה כה קדומה כפי שהציג זאת שפירא, הרי שייתכן כי מה שמצא שפירא היה חלק מן המגילות הגנוזות, מ[[תקופת בית שני]] - חומר רב ערך בפני עצמו.