הצבא הרומי בתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת – הבדלי גרסאות

מעט ידוע על הכוחות הצבאיים בתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת. ההיסטוריון העתיק ביותר שכתביו השתמרו הוא ההיסטוריון היווני [[פוליביוס]] שחי כ-300 שנה לאחר התקופה הנדונה. כמו כן, מרבית נתוני ה[[קנסור|קנסורים]]ים הושמדו בזמן החרבת רומא על ידי הגאלים, וגם אלו שהשתמרו נחשבים כלא אמינים.{{הערה|1=בראנט, כוח אדם, עמ' 26-33}}. מה שנשתמר הם סיכומים קצרים על נתוני המפקדים, שהחוקרים חלוקים על פרשנותם.

[[תמונהקובץ:Phalanx.png|שמאל|ממוזער|300px|פלנקס יווני קלאסי]]

שיטת הלחימה בתקופת זו הייתה ה[[פלנקס]]. הייתה זו השיטה הנפוצה ביותר בעולם העתיק ללוחמה ב[[חיל רגלים כבד|חימוש כבד]] ללא אימון מאסיבי. הפלנקס הסתער כגוש אחד אל עבר האויב, וההכרעה הושגה בכוח המחץ וההתמדה. אם ברגע ההתנגשות הראשונית לא הושגה הכרעה, והאויב הצליח לשמור על שורותיו, החל קרב דחיפות, תוך כדי ניסיון לדקור את היריב בחניתות. לבסוף ניצח הפלנקס שהצליח לשמור על הסדר ולהמשיך ללחוץ קדימה, עד לשבירת גוש היריב. הנופלים הוחלפו כל הזמן על ידי השורות האחוריות, כדי לשמר את הלחץ.

לאחר הרפורמה של המלך [[סרוויוס]], בוסס הצבא הרומי על המעמדות החברתיים-כלכליים הגבוהים.{{הערה|1=ליוויוס, ההיסטוריה של רומא, ספר 1, פרקים 42-43}} על פי רישומי הקנסורים ששרדו, החברה הרומית היה מחולקת לשישה מעמדות. הפרולטרים, שהיו האזרחים עם רכוש דל, וחמישה מעמדות נוספים, מהמעמד הראשון (העשירים ביותר) ועד למעמד החמישי (העניים ביותר מקרב בעלי הרכוש, אך עדיין בעלי רכוש מסוים). היו סיבות רבות להסדר זה. אחת מהן היא רכישת הנשק והציוד. בעת העתיקה המדינה לא סיפקה בדרך כלל את ציודו של החייל והוא היה אמור לחמש את עצמו בממונו הוא. מי שידו לא משגת לרכוש נשק לא גויס לצבא. סיבה אחרת שמופיעה במקורות העתיקים מדברת על הזיקה בין בעל הרכוש לרכושו. הטענה הייתה שבעלי הרכוש ייטיבו להלחם כי הם מגינים על רכושם ואילו דלת העם חסרת הרכוש לא תייטיב להילחם כי בלאו הכי אין לה מה להפסיד.

המעמד העליון היה ממוקם בחזית הפלנקס, והיה חמוש בצורה דומה ל[[הופליט]] היווני. חימושו כלל חנית ארוכה (hasta), ששימשה כנשק התקיפה העיקרי, חרב, קסדה, שריון חזה, מגיני שוקיים ומגן עגול (clipeus). המעמד השני היה חמוש בדומה למעמד הראשון, אולם ללא שריון חזה ועם מגן מוארך. המעמדות השלישי והרביעי היו חמושים באופן קל יותר, ונשאו חניתות וכידונים להטלה, אותם הטילו מעל ראשי החיילים שעמדו בחזית. המעמד החמישי לרוב היה חמוש באבנים או בקלע בלבד. המעמד החמישי לא היה חלק ממבנה הפלנקס, ולרוב היה ממוקם לפניו.