המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות

ככל שהתמלאו התביעות המוקדמות של המהפכה, וככל שהתחוור היקפם של האלימות ואי-הסדר שעוררה, מי שנחשבו מתקדמים מאוד בראשיתה נדחפו לעמדות מתונות ושמרניות יותר. לה פאייט ומירבו, שתיעבו זה את זה אישית – הראשון היה גורם חזק בממשל, השני התבלט כנואם כריזמטי; שניהם התחרו למען השפעה בלעדית על המלך – היו מהראשונים לעבור תמורה כזו, ונתפשו בעיני הרדיקלים כאויבים בכח. מירבו ולה פאייט היו אנשי האצולה הליברלית, בעוד שדופורט, ברנאב ודומיהם ייצגו יותר את האליטות השאפתניות במעמד השלישי והתאמצו לגייס את ההמונים הפריזאיים למטרתם. אבל השנאה ביניהם נבעה לא פחות ממניעים אישיים של תאוות שררה: מאז החודשים הראשונים, הם ניסו לקדם כל אחד את מועמדיו שלו לתפקידים שונים בממשל החדש. מירבו, במיוחד, הואשם בשיתוף פעולה עם "האריסטוקרטים" ובכניעה מבישה לכתר. אבל גם קיצוני ההווה מצאו עצמם בצלם של כוחות חדשים משמאל באביב 1790. [[רובספייר]], ז'רום פטיון ועוד כמה קראו לצעדים מקיפים בהרבה, כולל זכות בחירה אוניברסלית לגברים, דבר שנראה אפילו לברנאב מרחיק לכת.

 

 

בשלהי 1790 היו למועדון כבר יותר ממאתיים סניפים ברחבי צרפת, והבסיס בפריז מנה בערך מאתיים צירים באסיפה המכוננת הלאומית ולמעלה מאלף חברים אחרים. היעקובינים משכו אליהם דמויות אקזוטיות כמו אנכרסיס קלוּץ, תומכי רעיונות רדיקליים ואוניברסליים שהטילו אימה על הימין וחיזקו מאוד את האגף השמאלי, שכוחו היה בהשפעתו על דעת הקהל ולא במאזן בתוך האגודה. ככל שהמלך נתפש בציבור יותר כסרבן וריאקציונר, עקב הגנתו על הכמורה שמיאנה להישבע למדינה וצעדים נוספים, כך צברו הקיצונים כח. ה"טריומווירט" המתמתן, שהחל בגישושים כלפי החצר, גילה שגם השמרנים הקיצוניים באסיפה מסרבים לשתף עמו פעולה ומעדיפים לתמוך דווקא ברובספייר ובדומיו מתוך חישוב שרדיקליזציה תמוטט את ההסדר החדש כולו ותשים קץ למהפכה. במרוצת 1791, בעוד הטריומווירים לא בוחלים אפילו בשימוש במירבו כמתווך עם הכתר (אם כי הוסיפו לתקוף אותו ואת לה פאייט בפומבי במאמץ לשמר את הלגיטימציה שלהם בתוך המועדון), המפה הפוליטית הקצינה שמאלה ללא הרף. המונים זועמים, שהאשימו את השליט בתמיכה בחשאי באחיו ארטואה שהיגר מחוצה לצרפת וזמם נגד המהפכה, ערכו הפגנות אלימות סביב ארמונות משפחת המלוכה. באזורי הכפר שרפו האיכרים את אחוזות אדוניהם.