המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות

לאחר סילוק בריסו ושותפיו, הגיעו היעקובינים לשיא כוחם והשפעתם. בשיאם ב-1793 היו להם יותר מ-6,000 סניפים ברחבי צרפת ומחוצה לה{{הערה|Peter McPhee, A Social History of France 1780-1914, Palgrave Macmillan, 2003. עמ' 60.}} ובערך חצי מיליון חברים רשומים.{{הערה|Robert R Palmer, The World of the French Revolution, Routledge, 1971. עמ' 46.}} עם השלטת הגישה הפופוליסטית-סמכותנית, קיבל המושג "יעקוביני" את המשמעות שהוא נושא עד היום בשיח הפוליטי הצרפתי: תמיכה במדינה ריכוזית חזקה (עם רשות מחוקקת יחידה ולא מחולקת לשני בתים, בין היתר) וקנאות דוגמטית בהכפפת כל המערכות והחברה לעקרון זה. הז'ירונדינים, במהלך משפט לואי השישה-עשר וגם אחר כך, תבעו התחשבות רבה יותר במחוזות הפרובינציה וביזור סמכויות מה. הדבר גונה על ידי המונטנרדים כ"פדרליזם", חתירה תחת אחדות הרפובליקה החדשה. הצורך לקנות את תמיכת ההמונים דחף אותם באוגוסט לאמץ גם מדיניות כלכלית פופוליסטית והטלת מחירי מקסימום ופיקוח הדוק. במקביל, דיכאו את ה"נזעמים" הפריזאים שהטיפו לכך ביתר שאת. במקביל הוקמו סמכות מרכזית חזקה לניהול המלחמה, "הוועד לשלום הציבור", שנטל לידיו כוחות עצומים וגייס את כל משאבי המדינה למאבק באויב. הועברו חוקים שזירזו את ההליך הפלילי והפכו כמעט כל אדם לחשוד.
 
כש[[שלטון הטרור]] החל, ניתן היה לזהות בתוך המועדון כמה גוונים. המתונים והפייסנים יחסית, כמו המזכיר אלכסיס תוריו, ז'וסף דלוניי ופבר ד'אגלנטין תמכו בדנטון, שניסה לרסן את ההפרזות; פופוליסטים כמו פייר-לואי בנטבול וניקולא מורה העדיפו את [[ז'אן-פול מארה]], שנרצח ביולי; וקנאים עוד מאלו היו תומכיו בתוך המועדון של נשיא אגודת הקורדליירים הקטנה יותר, [[ז'אק-רנה אבר]], שתמך בהעצמת הטרור וברדיפת הדת הנוצרית. יעקובינים בכירים דוגמת ניקולא בילו-וארן וז'אן-מארי קולו-ד'ארבואה, גם אם לא נמנו לגמרי על האברטיסטים, היו קרובים אליהם מאוד. בתווך ניצב רובספייר חסר-המעצורים אך המחושב, שהתנגד לטרור מופרז, וסביבו התלכדו ז'ורז' קוטון, [[לואי דה סן-ז'וסט]] ואוהדים אחרים.
 
כשהאיום הצבאי המיידי שכך קמעא בשלהי 1793, נפנו הסיעות למאבק זו בזו. כשהאברטיסטים איימו לערוך הפיכה, פנו רובספייר וגם גורמים שמאלנים יותר לתמוך בדנטוניסטים נגדם. הוועד לשלום הציבור הוציא נגדם צו מעצר, דבר שהיה שקול לגזר דין מוות במידה רבה בתנאי הימים ההם. הם נערפו בגיליוטינה ב-24 במרץ. אז פנה המרכז גם נגד דנטון ואנשיו, שנערפו פחות משבועיים אחר כך ב-5 באפריל. רובספייר נותר כאיש החזק ביותר במדינה, כמעט ללא תחרות. כקנאי דוגמטי, לחם בימין ממש כשם שרדף את השמאל הטרוריסטי ותבע להעמידם לדין על פשעיהם. הוא גם גירש כמה פעילים בולטים מימי הטרור מן המועדון היעקוביני, כמו [[ז'וזף פושה]] וז'אן טאליין. החשש ממנו איחד את כולם. ב-28 ביולי הלך גם רובספייר אל הגיליוטינה.
 
==קישורים חיצוניים==